כשנבחר לראש הציונות הדתית, נפתלי בנט כרת ברית. לא זאת שטוענים שכרת עם 'יש עתיד', אלא ברית אבות. זו ברית עם אבות הציונות הדתית, המעידה דווקא שיש עבר.
הציונית הדתית לא צמחה מהעולם החילוני, אלא כחלק אינטגרלי של עולם התורה כשבעלי חזון מתוכו הוסיפו עשיית מעשה לכמיהה לגאולה. הרבנים הגדולים שלא הלכו עם הרב ריינס והרב אלקלעי, הרב קוק והרב הרצוג בדרך זו, לא היו יותר יראי שמיים מהם, והחילונים נושאי דגל הציונות לא היו פחות חילונים מאלה שיש איתנו היום, גם אם ידעו יותר יהדות. הראשונים לא הזדהו עם החזון של שיבת ציון, אבל האחרונים עזבו את התורה.
ולכן - הציונות הדתית אינה פשרה, היא אינה נמצאת בנקודת האמצע של קו ישר שבקצהו האחד עומדים החרדים ובשני החילונים. הציונות הדתית עומדת בראש משולש כששתי הזוויות האחרות הן שתי הקבוצות האחרות. החייאת הכמיהה למשיח וניסיון מעשי לחדש ימינו כקדם העלוה לזווית הראש של המשולש הזה.
אנשי הציונות הדתית אינם ציונים שגם שומרים מצוות. הם יורשי יהדות ישראל סבא, ללא שינוי אמוני. לציונות הדתית משנה סדורה ואידיאולוגיה תורנית אינהרנטית. יש בה את הניצוץ שבנה את המפעלים המיוחדים שלה והצמיח את המפעילים אותם: ישיבות של לומדי תורה המתמידים ויוצרים, חיילים מסורים בישיבות ההסדר והמכינות, בנות האולפנות והשירות הלאומי, הגרעינים התורניים, בוני יישובים בארץ ישראל, ומפעלים נוספים לעם השוכן בציון. זה הציבור שמכיר בנס של הקמת מדינת ישראל וגם בבעל הנס.
החרדים לא הלכו איתנו למקום הזה, אבל יחד איתם, עד לעידן הציונות, הנחלנו את התורה מדור לדור. אמנם הם לא הטמיעו את בניין הארץ ואת המלחמה עליה במאווייהם – אבל הם שותפים טבעיים ב-95 אחוז מהדברים החיוניים לקיומנו והיקרים לנו ביותר: לימוד תורה, שמירת שבת, טהרת המשפחה ובניית הבית, חינוך למצוות - ואותה תקווה וציפייה לאווירת הקודש בארץ הקודש.
חשוב ביותר לתת לציבור החילוני הרגשת שייכות למורשת. נתקבלה הדעה, בליבוי תקשורתי, שהעסקנות החרדית גרמה לרגש אנטי-דתי בציבור הזה. אבל חייבים להודות שמספר רב של חוזרים בתשובה עברו דרך הקירוב החרדי. אז מה קרה?
אחרי המתח של מערכת הבחירות, כאילו נפרץ סכר ומים עכורים התחילו לזרום דרכו. עלו משקעים של התנהגות המפלגות החרדיות בזמן אוסלו והגירוש. שנים של הרגשת עלבון – מדומה או אמיתית – מהכיוון החרדי, במקום ההערכה המתבקשת להקרבה של חיילים לומדי תורה חובשי כיפות סרוגות, התווספו לאמירות כלפי הבית היהודי ובוחריו במערכת הבחירות. פרסומי הליכוד היו שפלים יותר – ובאחריות שר החינוך! - אבל העלבונות מהכיוון החרדי כאבו יותר. הם באו מהמשפחה.
מערכת הבחירות מאחורינו. התנהגות לא קובעים לפי איך שמתייחסים אליך, אלא לפי עקרונות. העובדה שנפתלי בנט ניהל מערכת נקייה (ובכך יש לו דבר משותף עם לפיד), אידיאליסטית ומקרינה אהבת ישראל, עושה את העלבון יותר קשה לבליעה. אבל תכונה זו תקל על בנט לasסתום את הפריצה, להתחבר, לייצג את הציונות הדתית – ולהנהיג.
ייתכן שהשותפות עם לפיד היא טקטית, ואינה ברית אלא הסכם למטרת בניית קואליציה. כי הציונות הדתית לא יכולה לכרות ברית עם מי שכתב - ללא בושה - שהגירוש מגוש קטיף היה כדי ללמד את הציבור שלנו לקח, ושיום כיפור הוא המצאה של הרבנים ואינו מן התורה, ושרוצה להכיר בכפירת הרפורמים והקונסרבטיבים – אשר נעלמים מהאופק בארה"ב בנישואי תערובת של יותר מ-75 אחוזים ומחפשים כאן קרש הצלה. לא משנה שיש מספר דתיים מכובדים ברשימה, הם בטלים ברוב.
יש להסביר פנים ל'יש עתיד', להראות לכל הציבור כמה יפה ירושתו, הן על ידי דוגמה אישית והן על ידי דרך ניהולם של הצמתים שבהם חילוני פוגש את המצוות –אך בלי להשלות אותו בהבטחות ל'יהדות כבקשתך'. אבל את הברית יש לכרות עם מי, שכמונו, קבע את מושבו בבית המדרש. זה הבסיס. ואפשר להגיע איתו להסכמה על מידת ואופן השילוב של ספרא וסייפא, כדי להושיע את ישראל מיד צר.
יש שותפים בבניין הארץ ויש שותפים גם בנשמה. שותפות הציונות הדתית עם הציבור החרדי בהנהגת המדינה היא המתבקשת. ורק בנט יכול.