יאיר יקירי,
תמיד אמרתי שהקשר המיוחד בינינו נוצר בין השאר בזכות הדימיון בקורות חיינו. העובדה שאתה ממשיך לצעוד בעקבותיי מסבה לי עונג רב. ובכל זאת יש הבדל אחד בינינו שבזכותו אתה עושה הכול יותר מהר ויותר בגדול: לי לא היה אבא כמוני.
המעבר החד והמוצלח שלך מעולם העיתונות לעולם הפוליטיקה היה יכול להיחשב לבלתי אפשרי - אם מתעלמים לרגע מהעובדה שאני כבר סללתי עבורך את המסלול הזה. שמחתי לראות שכמו בתקשורת כך גם בבחירות - ההישג שלך כבר בפעם הראשונה עלה אפילו על ההצלחה המופלאה שלי בשיאה. אני רק מאחל לך שתהיה קצת פחות זריז לשבור את השיא ההיסטורי האחרון שלי - צניחה מ-15 מנדטים לאפס.
וכעת אספר מעט על עצמי. כפי שרמזתי לך במכתבים קודמים, מסתבר שכמו הרבה דברים אחרים גם מה שלימדתי אותך בענייני החיים שלאחר המוות לא היה נכון. יש גן עדן, יש גם גיהינום, אבל לצערי לא אוכל לתאר אותם במפורט, ותיכף תבין למה. בבית הדין של מעלה (כן, יש דבר כזה) החליטו לזקוף לטובתי קצת זכויות שעוד לא ניצלתי מהסבל שעברתי בשואה, להתחשב גם בכך שלא זכיתי לחינוך יהודי ולהכניס אותי לגן עדן. אלא שדי היה במבט אחד כדי שאודיע למלאך המלווה שלשם אני לא הולך: היו שם מ-ל-א חרדים!
בסוף העבירו אותי למתחם אפוף ערפל השמור לאנשים כמוני, אי שם בין גן עדן לגיהינום, שבו העונג העילאי והסבל הנצחי משמשים בערבוביא. מגישים כאן גולאש הונגרי מבשר לבן שלוש פעמים ביום וסיגארים כיד המלך, ולעומת זאת הרמקולים לא מפסיקים להשמיע דרשות של הרב עובדיה יוסף ושירים של עמיר בניון. תתפלא, אבל מהמקום הזה כבר לא כל כך ברור לי מה מגיע מגן עדן ומה מהגיהינום.
הבעיה היותר קשה היא שעם הזמן הכול נעשה מוכר ומשעמם, והבדידות והצורך בחברה הופכים להיות מעיקים. אני נזכר בגעגועים בימים שבהם ישבתי יחד עם אריק (אגב, לאן הוא נעלם? אני לא רואה אותו לא בשמיים ולא על הארץ) ורקחנו את תכנית ההתנתקות. כשאני חושב על כך שאתה תצטרך להסתפק בביבי או בשי פירון, אני קצת מרחם עליך.