קח סיכון

את השיחה הראשונה עם סוזן, מזכירתו של מייקל אייזנברג, קיימתי לפני שלושה שבועות, במטרה למצוא מועד שבו נוכל להיפגש. עד מהרה התברר שזו עומדת להיות מלאכה לא פשוטה. "מייקל ישמח להיפגש איתך", היא עדכנה אותי, "אבל הוא נמצא בארץ רק שלושה ימים בשבוע הבא". פתחנו יומנים וקבענו את הריאיון. במוצאי שבת קיבלתי הודעה נוספת מסוזן, שבה היא התנצלה על הבלגן בלו"ז שעומד להיות: מתברר שאייזנברג אכן נמצא בארץ שלושה ימים באותו שבוע, רק שהוא עמוס בפגישות שרודפות זו את זו, כולן על ציר ירושלים-תל אביב. לבסוף, לאחר מסע חיפושים והתכתבויות, הצלחנו למצוא מועד: יום ראשון בשעות הערב, בשיחת זום. אך לא כאן נגמר המסע, כי התברר שאת הריאיון נצטרך לעצור אי שם בסביבות עשר בערב, שכן לאייזנברג יש חברותא שנקבעה מבעוד מועד.

במובן מסוים, הסיפור הזה ממחיש היטב מי הוא מייקל אייזנברג. מצד אחד, מדובר באדם שכבר שלוש פעמים הופיע ברשימת 25 משקיעי ההון סיכון המצליחים של מגזין פורבס מידאס אירופה. בשנת 2021 הוא מוקם במקום השמיני ברשימה. בשנת 2019 הוא אף הגיע למקום ה־98 במדד מידאס העולמי. אדם שחי את עולם ההשקעות, ובמיוחד עולם ההייטק, בכל נימי נשמתו.

הוא אחד ממייסדי קרן ההון סיכון 'אלף', שגייסה עד היום מעל ל־800 מיליון דולר. מהעבר השני, את זמנו הפנוי הוא מקדיש לעולם התורה. הוא תושב ירושלים, אב למשפחה ברוכה בת שמונה ילדים וסב לשלושה. עד היום הוציא שישה ספרים תורניים, שרובם עוסקים בתפר שבין תנ"ך לכלכלה. הוא גם חבר בוועד המנהל של ישיבת הר עציון, לצד פעילויות ציבוריות אחרות כמו היותו חבר הוועד המנהל של ארגון 'השומר החדש'.

מילת הקוד: הכלה

בשבוע שעבר, עם תחילתו של ספר במדבר, השיק אייזנברג את ספרו הרביעי בסדרת ספריו על התורה, 'עץ החיים והכסף'. שמו של הספר החדש הוא 'חלב, דבש ואי־ודאות'. הסדרה אומנם עוסקת בזוויות הכלכליות של פרשות השבוע, אך הספר הנוכחי הוא הרבה מעבר לכך. במובן מסוים, הוא מציב מראה בפני החברה הישראלית בכלל והמגזר הדתי בפרט בשורה של סוגיות אקטואליות: החל בכלכלה הישראלית, דרך סוגיות חברתיות שבראשן סוגיית הדת והמדינה, וכלה בהנהגה הישראלית.

"הספר נולד משיחות עם המשפחה סביב שולחן השבת על אקטואליה וחיבור שלה לפרשה", הוא משחזר את גלגולי הספר מכוונתו המקורית לתוצאה הסופית, "אבל בסוף זה הוביל לתוצאה הזאת, ואני יכול להבין למה. כל מי שמנסה לפרש טקסט משליך את ההווי האישי שלו על הטקסט. האברבנאל שנא את המלכות, האבן עזרא היה עני מרוד, אפילו המחלוקת לגבי יין נסך בין רש"י לתוספות הושפעה מכך. אז כן, במובן מסוים סביר להניח שהפרשנות שניסיתי לתת לספר במדבר מושפעת גם מהחוויה האישית שלי מהחברה הישראלית, כעולה בעברי".

המוטו של הספר אומר שאנחנו כישראלים אוהבים ללכת על בטוח, ויש משהו בהליכה על בטוח שהוא כמו החזרה למצרים. מה בחוויה שלך בתוך ההוויה הישראלית הוביל אותך לתובנה הזאת?

"אפשר לראות את זה בהרבה תחומים, אבל ככותרת הייתי אומר שאנחנו מנסים כל הזמן להכיל אירועים ולא ליזום אותם. המילה הכלה הפכה להיות מילת קוד ל'לא לעשות שום דבר שעלול לטלטל את הספינה'. השמרנות הזאת מונעת מאיתנו להתקדם. חוסר המוכנות להעז גורם לנו להיתקע במקום, ואז המצב מידרדר. קח למשל את אחד הדברים שהכי מעסיקים אותנו בשנים האחרונות - האלימות בחברה הערבית. המשטרה 'מכילה' אירועי ירי בחברה הערבית. התוצאה של זה היא חצי מיליון כלי נשק שמסתובבים שם חופשי. הכלנו את הירי מעזה - ובסוף קיבלנו טילים על שלושת־רבעי מדינה. אלה רק דוגמאות לקיבעון שלנו, לרצון לא לטלטל את הספינה, שגורר אותנו למטה. זה כמו הרצון של בני ישראל לחזור למצרים אחרי ששמעו את דברי המרגלים, כי התיאורים שלהם היו נורא מפחידים".

זה מתבטא בעוד מישורים, או רק בתחום הביטחוני?

"בכל דבר. קח את תחום החינוך. אנחנו מכילים את ההתנהלות של ארגוני המורים, כי אנחנו מתים מפחד שהם ישביתו את המערכת. בסוף המדינה כולה נמצאת בשבי שלהם, והחינוך תקוע. כולם כאן מבינים שהמצב במערכת החינוך איום ונורא, אבל אף לא מעז לפעול נגדם כדי לשנות את המצב".

לטענת אייזנברג, בעיית הקיבעון קיימת גם במגזר הדתי, "ואולי הוא אפילו בבעיה קשה יותר".

באיזה מובן?

"מה שאני הולך להגיד לך עכשיו מאוד כואב לי באופן אישי. אני נמצא כבר 25 שנה בעולמות ההון סיכון וההייטק. רק בשנתיים האחרונות אני מתחיל לראות כיפות בעולם הזה. למה אנחנו נמצאים כל כך מאחור בתחום הזה? כי זה מגיע מאותה נקודה: בואו לא נערער את המערכת. חבל להסתכן".

זה מתחבר לנתונים שהתפרסמו לאחרונה, שמצביעים על כך שבני המגזר הדתי מרוויחים רק שני שלישים ממה שאחיהם במגזר החילוני מרוויחים?

"בוודאי. תחשוב איפה המגזר הדתי עובד: בעבודה מאורגנת, במשרדי ממשלה, בשווקים יציבים. ברור שזה משפיע. איפשהו המגזר הדתי עבר מהרצון לדגול בשמרנות בערכים, לשמרנות בכל דבר ודבר. אבל אלה לא דברים זהים. אתה יכול להיות שמרן בערכים הבסיסיים ועדיין להיות פורץ דרך בעבודה, בתעשייה, בכלכלה, ובאחריות הכללית שאתה לוקח על עתיד העם.

"אלה לא דברים סותרים, אבל משום מה בחינוך הדתי הם הפכו להיינו הך. למה אני לא יכול להיות בשיא הקדמה הטכנולוגית, ולקחת את ערכי התורה וליישם אותם שם? הרי האחד תורם לשני, ליישם את ערכי התורה במציאות משתנה זה אתגר. האם זאת לא המהות של תורה נצחית? אבל יש לנו פחד ללכת בכיוון הזה. אנחנו חוששים מה יקרה. אבל אם יהיה לנו ביטחון למדני, לימודי וערכי בזהות של התורה בתוך העולם המודרני ונבין שהיא שייכת לשם - נדע איך ליישם את ערכי התורה בעולם הזה".

"בעם ישראל אין אנשים קטנים"

הרצון לשמר את המצב הקיים ולא להתקדם עם העולם וליטול סיכונים הוא לתפיסתו של אייזנברג גורם שמעכב את החברה בישראל, אבל יותר מכך, גם תופעה מאוד לא יהודית. "הנפש של אדם צמאה למשהו שאפתני, למשהו אחר ממה שאנחנו מכירים. כשאנחנו לא יוזמים ולא מסתכנים, אנחנו כולאים את הנפש שלנו. זה ממש כמו להישאר במצרים, בשעבוד מנטלי שאומר שהעבר הוא בסדר, אבל העתיד מפחיד מדי, כך שגם אם אולי הוא יהיה טוב יותר מההווה, זה מסוכן ללכת אליו".

אבל בהקדמה לספר אתה מודה שאנחנו כישראלים או כיהודים לא מרשים לעצמנו להמר על מהלכים גדולים, כי אין לנו את העומק האסטרטגי הדרוש כדי לטעות.

"נכון, זה אכן קו המחשבה המודרני של עם ישראל ומדינת ישראל. זה, אגב, יכול לקרות כאן וגם בחו"ל. הגענו למצב שבו אנחנו מתבססים, אבל בתור עַם עִם זיכרון קולקטיבי של אלפיים שנות גלות, אנחנו מפחדים לאבד את הדברים הטובים שצברנו. אבל הפחד הזה נוגד את המהות שלנו, את האופי שלנו כעם. אנחנו עם שיוזם ויוצר. לא סתם אנחנו אומת ההייטק. אנחנו לא עם שיודע לנוח בבית.

"ה'משך חוכמה' כותב את זה על פרשת בחוקותיי, כשהוא מדבר על ברלין שהופכת למרכז יהודי מפואר. הוא אומר שאנחנו רואים סערה גדולה באופק, והיא מגיעה בלי שאנחנו נערכים אליה, כי אנחנו חושבים שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא ממחיש את זה בכך שאנשים אומרים שברלין היא ירושלים. אבל האמת היא שזה קורה גם בניו יורק, בתל אביב ובירושלים כיום. ואז מגיעות הסערות הגדולות, שאנחנו לא מכינים עצמנו לקראתן ולא יודעים לנוע יחד איתן. המצב הזה נכון עוד מימי שלמה המלך, שבהם דווקא כאשר חשבנו שאנחנו יכולים לחיות בשלווה - הממלכה התפצלה".

מה כל כך מסוכן לנו כעם וכמדינה במצב יציב וסטטי?

"יש שלוש סכנות מרכזיות. קודם כול, שנפסיק להתפתח. בעם ישראל טבוע הצורך הקמאי להתקדם ולהתפתח כל הזמן. לא סתם הצלחנו לשרוד אלפיים שנה בגלות. תמיד ידענו להתפתח ולהתאים עצמנו לעולם החדש שבו אנחנו חיים. אם נדבק במצב הסטטי, נאבד את היכולת הזאת, שבלעדיה אנחנו לא יודעים לשרוד כעם.

"הדבר השני שיקרה - ואנחנו רואים את זה היום - שנתחיל לריב אחד עם השני. אנחנו עם שבנוי על המחלוקת, וזה מכרסם אותנו מבפנים. אבל כשיש יעד משותף שכולנו נעים אליו, או אפילו כשלכל אחד יש יעד משלו - אין לנו זמן לריב.

"הסכנה השלישית היא אובדן התכלית שלנו כעם. אנחנו עם שאמוּן על הקִדמה, לא על השמרנות. אנחנו העם שהביא לעולם את בשורת המונותאיזם ולאחר מכן עוד שורה של רעיונות שמובילים את העולם עד היום. אוי ואבוי לנו ולעולם כולו אם נזנח את התפקיד החשוב הזה שהקב"ה הפקיד בידינו".

זה אולי טוב כדיבורים גבוהים על תפקידו של עם ישראל, אבל בסוף, האדם הפרטי שחי כאן מרגיש שטוב לו. למה שירצה לשנות את זה?

"בעם ישראל אין אנשים פרטיים קטנים. זה קונספט שלא קיים. יש רק אנשים גדולים אחראיים. אני אומר את זה בלי טיפת ציניות. יש רק אנשים אחראיים. אנשים שיודעים שבשביל להגיע לאן שהוא צריך לקחת את השביל אל הלא נודע".

מה שהצברים לא מבינים

אייזנברג למד על בשרו מה המשמעות של להמר ולהסתכן בחיים ולעזוב את המקום הבטוח. הוא נולד בארצות הברית לפני 51 שנה. לראשונה הגיע לישראל כדי ללמוד בישיבת הר עציון, לאחר מכן חזר לארצות הברית, שם למד בישיבה יוניברסיטי תואר במדעי המדינה. אחר כך עלה לארץ בשנת 1993, הפעם עם אשתו יפה ובתם הגדולה. מאז הספיקו להצטרף עוד שבעה ילדים ושלושה נכדים. זמן קצר לאחר שעלה לארץ החל לעבוד בעולם ההשקעות. איך עושים את המעבר מעולם מדעי המדינה לעולם ההשקעות והכלכלה, אתם שואלים? ובכן, אייזנברג סבור שזאת אחת הבעיות שלנו בישראל.

"השאלה הזאת מצביעה על שתי בעיות שונות, הראשונה ישראלית והשנייה בעיה של עולים. הבעיה הישראלית היא שישראלים מסתכלים יותר מדי על הרזומה של האדם, בודקים מה הוא למד ואיפה. התפיסה היא שלימודים זה דבר פונקציונלי. אתה לומד משפטים כדי להיות עורך דין. אתה לומד מדעי המדינה כדי להיכנס לשירות המדינה. אתה לומד פכ"מ (תואר משולב של פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. א"מ) כדי להיות פקיד לא מוצלח", הוא אומר בחיוך. "זו הפונקציונליות הישראלית, שנובעת משנים של חינוך גרמני ורוסי. האמריקני חושב אחרת. הוא לומד משהו אחד, אבל ממנו מתפתח לשלל תחומים. זה עולם תפיסתי גמיש יותר. מה שכן, אני התחלתי את הקריירה בייעוץ פוליטי, זה לא שלא עשיתי כלום עם התואר המקורי שלי", הוא מוסיף.

אז מה הוביל לעזיבת המקצוע? הרי כבר היית בפנים.

"נכון, אבל זאת הבעיה השנייה, הבעיה של העולים, שהישראלים הצברים לא מבינים. אחרי שנה וחצי בייעוץ פוליטי פיטרו אותי והפכתי להיות מובטל. נאלצתי להמציא את עצמי מחדש. לא מצאתי עבודה, כי לא עשיתי צבא. זה לא שלא רציתי לעשות צבא, פשוט עברתי מלנומה, וצה"ל לא רצה לגייס אותי. בכל ריאיון עבודה שהגעתי אליו, שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ואמרתי להם שלא עשיתי צבא כי הייתי חולה סרטן. זה לא סיפק אותם, ולא התקבלתי לשום עבודה. הבנתי שאני צריך להקים משהו בעצמי, כי אחרת לא תהיה לי עבודה. זה היה בשנת 95', כשההייטק רק נכנס לישראל. החלטתי להקים עסק בתחום המימון וההייטק - שני נושאים שלא הבנתי בהם כלום, ולמדתי תוך כדי תנועה".

אני מניח שבמבט לאחור אתה שמח שהם לא קיבלו אותך בזמנו לעבודה.

"במבט לאחור כן, אבל בזמן אמת זה היה נורא קשה. אתה קם כל בוקר עם הצורך לפרנס ילדה, ופעם אחר פעם שומע שלא מקבלים אותך לעבודה בגלל משהו שהוא בכלל לא באשמתך. אבל זה לימד אותי המון דברים. אחד הבולטים שבהם זה להסתכל על אנשים מובטלים ועל היכולת שלהם לקום מחדש על הרגליים, לבנות את עצמם מחדש ולשקם את חייהם. זה גרם לי להמון אמון ביכולות של בני אדם. בגלל זה גם הקמתי את רשת 'נבו' שנועדה לסייע לעולים להשתלב בתעשייה בישראל".

איך היא עושה את זה?

"לעולים קשה מאוד לקבל את התפקיד השני. את העבודה הראשונה בישראל אנחנו מקבלים, אבל להתקדם מזה הלאה נורא קשה. אז הקמתי רשת עסקית מקצועית שמקדמת אותם בתעשייה. כרגע אנחנו מתמקדים רק בהייטק, אבל אני מקווה שבהמשך נתפתח לכל ענפי המשק הישראלי. כרגע זה עובד מאוד טוב, ואני מקווה שזה ימשיך ככה".

תלמדו מזלנסקי

על אף החוויה האישית המתסכלת שעבר, אייזנברג מודע לכך שהשירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית, וגם אומר בכנות שתמיד ירגיש שהעובדה שלא היה יכול לשרת בצה"ל היא כתם על הרזומה שלו. יחד עם זה, כפי שהוא גם מרחיב בספרו, התפיסה הישראלית שמעצימה את מי שכן היו בשירות צבאי משמעותי, מופרכת בעיניו. לטענתו, ה"גנרליזציה" הישראלית – הגורסת שגנרלים למיניהם יצליחו מחוץ לשורות הצבא - אינה עובדת במציאות. חלק ניכר מאותם גנרלים מגיעים ככוכבים מבטיחים למערכת הפוליטית, אך לרוב לא רושמים הצלחות.

"פעם זה היה מאוד נכון למדינת ישראל שגנרלים יעמדו בראשה", הוא מחדד, "אבל היום כבר לא. הזמנים השתנו. הגנרלים היום לא מתאימים להוביל את המדינה".

מה השתנה?

"מנהיג של מדינה צריך לספר את הסיפור שלה. הוא צריך לספר לאן אנחנו הולכים, מהו העתיד שאליו אנחנו צועדים. רוב הגנרלים שאני מכיר - והרמטכ"ל כוכבי הוא חריג מהבחינה הזאת - לא מספרים את הסיפור הזה.

"רוחו של עם מאפשרת לו לנצח במצבים קשים על סף הבלתי אפשריים. אבל מישהו צריך לספר את הסיפור הזה. זה תפקידו של המנהיג, ואני לא רואה את הגנרלים היום יודעים לעשות את זה.

"קח למשל את הסיפור האוקראיני ואת זלנסקי. הוא מעודד את עמו לחשוב על עצמם כעל אומה עצמאית לוחמת. כשהוא משווה את אוקראינה לישראל, זאת בדיוק ההשוואה שהוא עושה. זה תפקידו של מנהיג - לספר לעם עצמו את הסיפור שלו, את העתיד שלו. לשאול את השאלות הקשות ולא לפחד ללכת אל הלא נודע. הבעיה בגנרלים שלנו היום היא שהם לא יודעים לעשות אף אחד מהדברים האלה".

אז הסיבה שגנרלים לא יכולים להוביל היום את מדינת ישראל היא כי הם בינוניים בתפקידם?

"כן. בינוניים ומקובעים. הולכים על בטוח. הקידום שלהם תלוי בכך שהם ישמרו על שקט ולא יצאו למבצעים שכרוכים בסיכון. המערכת מעודדת ומטפחת גנרלים בינוניים והססניים, אז זה מה שיוצא בסוף מהצבא. לכן הם גם לא מתאימים להוביל את המדינה".

אבל זאת לא רק בעיה של גנרלים. מנהיגים ישראלים בכלל לא אוהבים לקחת סיכונים בשנים האחרונות. זה נכון גם לנתניהו, שלא בדיוק היה גנרל.

"זה נכון בכל תחום. זה נכון לתחום הכלכלה הישראלית, הפוליטיקה הישראלית וכל מקום אחר. ונגד זה התורה מטיפה. זה בדיוק חטא המרגלים. הפחד מצעדים נועזים זה משהו שהתורה לא מוכנה לקבל. התורה דורשת מאיתנו להבין שאם נאמין בצדקת הדרך שלנו, נוכל להתמודד עם כל מה שהעתיד הלא ידוע ינחית עלינו. מתי לאחרונה מנהיג ישראלי אמר 'עלה נעלה כי יכול נוכל לה'?"

אם תשאל אותי, כנראה שהתשובה תהיה מנחם בגין.

"גם אני חושב ככה, כשהוא הפציץ את הכור בעיראק. אני אגיד גם משהו שאולי הקוראים לא מאוד יאהבו: גם רבין באוסלו היה בגישה הזאת - והוא טעה כמובן. אדם שמסתכן עלול גם לטעות".

ואולי זאת בדיוק הסיבה שמנהיגים ישראלים לא מוכנים לקחת סיכונים היום. אנחנו בוגרי אוסלו וההתנתקות, שני אירועים שהתבררו ככישלונות־על שאנחנו סובלים מהם שנים ארוכות, בלי אופק ברור לתיקון המצב שנוצר.

"אישית אני חושב שעוד יש ויכוח אם הנסיגה מעזה הייתה מהלך שהצליח או לא. יש עוד ועוד ראיות שהוא נכשל, אבל עדיין אני יכול להביא אנשים שיגידו שהוא הצליח. לגבי אוסלו לדעתי כבר אין עוררין על הכישלון של המהלך הזה, ואתה צודק, בהחלט יכול להיות ששני האירועים האלה, ובמיוחד אוסלו שהפך לטראומה ישראלית, הובילו את ההנהגה שלנו לפחד מליזום צעדים נועזים. אבל זה לא פוטר אותנו מלנסות לעשות זאת. כמו שאמרתי קודם, לא נוכל לקפוא במקום. זה לא עובד".

מצד שני, גם בלהעז אנחנו לא טובים.

"החלופה גרועה יותר. תראה את ממשלות נתניהו האחרונות. שום דבר לא זז בהן. קח לדוגמה את נושא הדיור - הגענו למחירים בלתי נתפסים. במשך שנים הרגשנו בנוח, אבל בסוף היום אנחנו משלמים את המחיר".

ואולי הבעיה בכלל באיכות האנשים שהולכים לפוליטיקה ולהנהגה?

"זה בוודאי נכון. ואתה יכול לראות את זה באנשים שמתמנים לתפקידים. מנהיג טוב שבטוח בעצמו לא חושש להקיף את עצמו באנשים באיכות גבוהה. אבל מנהיג שחושש מהצל של עצמו מפחד שהשרים שלו או הסמנכ"לים שלו יעלו עליו. בסוף, מנהיג סוג א' ישים סביבו אנשים סוג א+, אבל מנהיג סוג ב' ישים סביבו אנשים סוג ג'. המנהיגים שלנו לא שמים את האנשים הכי טובים בתפקידים הנדרשים. הם מרגישים צורך לבלוט כל הזמן, ולכן מביאים אנשים פחות טובים מהם, ואז אנחנו נתקעים עם מקבלי החלטות לא מספיק טובים".

מי באמת תוקע את המשק

העולם כולו נמצא בטלטלה כלכלית נרחבת. הבורסות ברחבי העולם צנחו בעשרות אחוזים מתחילת השנה, האינפלציה מרקיעה שחקים ושווקים שלמים מתערערים. כל זה קורה למרות שמגפת הקורונה כבר אינה מורגשת בשטח, אך מאידך מתנהלת מלחמה באוקראינה, שהעלתה את מחירי הגז והחיטה בעולם בצורה דרמטית. התמחותו המקצועית של אייזנברג מביאה איתה תובנות כלכליות ביחס לעולם וגם כלפי ישראל.

יש הסבר לכך שבתקופת הקורונה הבורסות עלו בשיעורים ניכרים, ודווקא עכשיו הן קורסות?

"הקריסה שאנחנו רואים עכשיו לא קשורה לקורונה ישירות, אלא לכספים שהממשלות הזרימו למשק בתקופתה. הגאות שהייתה בבורסה נבעה מכמות הכסף הבלתי אפשרית ששפכו הממשלות השונות בתקופת הקורונה. עכשיו, כשאנחנו אחרי, כבר לא מזרימים כסף, הריבית עלתה, ואנשים משכו את הכסף שלהם מהבורסות. לכן הן יורדות בצורה חדה. אני כבר שנתיים כותב על זה. אנחנו למעשה נמצאים בסוג של הנגאובר מאותה התנהלות".

כלומר אנחנו משלמים עכשיו את המחיר על כך שהיינו חייבים להזרים כסף למשק לפני שנתיים.

"כן. ואגב, אם תסתכל על גרף המניות, חזרנו בערך לאותו מקום שהיינו בו ערב המגפה. זה לא שהוא קרס מתחת אליו. אבל ההנגאובר הזה יהיה גרוע במיוחד. האינפלציה מאוד גבוהה, ומי שסובל מזה הכי הרבה הן השכבות החלשות, כי אין להן נכסים. קובעי המדיניות לא חשבו מספיק נכון לטווח הארוך באירוע הזה, והשכבות החלשות עומדות לשלם את המחיר עוד הרבה מאוד זמן".

עד כמה האמירה של נגיד בנק ישראל, שישראל צריכה לכוון למיליון עובדים בהייטק, היא תרחיש ריאלי? זה בכלל נכון לכלכלה הישראלית להסתמך כל כך על ההייטק?

"קודם כול, המצב הכלכלי שלנו ביחס למדינות אחרות מעולה. למרות שאני צופה לנו כמה שנים מאתגרות, ולא רק כלכלית, לטווח הארוך מצבנו טוב. לגבי ההתמקדות של הכלכלה הישראלית רק בהייטק, זה נכון חלקית, כי ישנו גם ענף החקלאות שמאוד משמעותי כאן. אני לא חושב שזה שפוי שכל המדינה תעבוד בהייטק, ומיליון עובדים זה כמעט כל המדינה. לא נגיע לזה וזה גם מאוד מסוכן.

"יחד עם זה, אנחנו לא יכולים לקבל מציאות שבה הפריון בהייטק הוא פי שלושים מאשר בשאר המשק. מה שיש לנו בארץ זה שתי תעשיות שמתחלקות לפי פריון, והפערים ביניהן אדירים. חלק מהמשק, וכל המגזר הציבורי נמצא שם, תקוע בשנות החמישים, וחלק התקדם לעשור השני של המאה הנוכחית. אנחנו צריכים לצמצמם את הפערים האלה, וזה דורש דיגיטציה של המשק. מצב הדיגיטציה של השירות הציבורי הוא איום ונורא. אין מילים טובות שאפשר להגיד עליו. אנחנו תקועים עם ועדי עובדים ואיוולת שתוקעת את כולנו. זה האתגר הכלכלי של מדינת ישראל לעשורים הקרובים".

***