שיעורים לשיעורין

בל"ג בעומר השנה שמעתי וורט יפה: כשאליהו הנביא בא לבשר לרשב"י ולבנו אלעזר שהקיסר מת והם יכולים לצאת מהמערה, למה אליהו עומד בפתח המערה ולא נכנס פנימה?

כי לא מכניסים פוליטיקה לבית המדרש.

וורט נחמד, אם כי לא ממש נכון. כל מי שלמד אי פעם בישיבה תיכונית זוכר את הבקרים האלה שבהם לא היה כל כך חשק ללמוד (בינינו, יותר קשה לזכור את הבקרים שבהם כן היה חשק), וכל מה שהיה צריך לעשות כדי להכניס קצת עניין לשיעור זה לחכות שהרב יסיים לקרוא שמות, ואז לזרוק לו כבדרך אגב: "הרב, שמעת מה היה אתמול בכנסת?"

אם הרב היה במקרה מאלה שמצויים בהוויות העולם הזה כמו שהאמת מצויה בפוליטיקה, הוא היה מרים מהגמרא מבט תוהה ושואל: "איזה בית כנסת?"

"לא בית כנסת", היו התלמידים צוהלים, "בכנסת!"

"מושב לצים", היה הרב דופק על השולחן, מורה לתלמידים לפתוח בדף ח' עמוד ב' למעלה בתוספות, ובזה הייתה באה לסיומה הפרובוקציה עוד לפני שהחלה.

אבל לְרוב הרבנים, כמו לרוב הישראלים, הייתה חולשה מובנית לאקטואליה, וכל הערה קטנה הייתה מדליקה אצלם אש גדולה, לשמחתנו. תוך שלוש שניות היו עפים באוויר הכיתה הדחוס נאומים חוצבי להבות שכללו ביטויים כגון "השמאל הזה", "מה הם עוד רוצים", "זה פשוט לא ייאמן מה שהם עושים פה", עד שהרב היה קולט שבמקום אביי ורבא בזבזנו חצי שיעור על ביבי ורבין. הוא היה מציץ בבהלה בשעונו, אומר: "טוב, מספיק עם השטויות, ככה בחיים לא נספיק את החומר, קדימה, דף ח' עמוד ב'" ומטיל על אחד התלמידים לקרוא בקול את התוספות. ואז התלמיד ההוא היה פותח לאיטו את הגמרא, מכחכח בגרונו ואומר: "אבל הרב, זה מוסרי בעיניך לשלוט בעם אחר?"

מתן תורה או מתן כהנא

חס וחלילה, אנחנו לא מכניסים פוליטיקה לבית המדרש. היא נכנסת אליו בעצמה. ומה נעשה שהתורה היא תורת חיים, וללמוד אנחנו צריכים, ואיך נדע מה דעתנו אם הרב לא ירמוז לנו בדרשה של שבת האם לדעתו בנט צריך לקבל פרס נובל או ללכת מהר לעזאזל? מה גם שהפוליטיקה, כפי שלמדנו עוד בימי הישיבה התיכונית, מעוררת ישנים מתרדמתם וגורמת לשיעור להיות, איך לומר בעדינות, אקטואלי.

הנה, קחו לדוגמה את הלילה הארוך של תיקון ליל שבועות. כן, יש צדיקים שפשוט מתנתקים וכל הלילה יושבים וקוראים את התיקון, אבל רובנו לא מסוגלים לשבת שש שעות ולקרוא, ועוד בשעות הקטנות של הלילה. אנחנו צריכים אטרקציות. זאת אומרת תורה, רק תורה. אבל עם פרובוקציות.

האתגר הגדול של מעבירי השיעורים הוא לתת לשיעור כותרת מפוצצת, אחרת הקהל לא יבוא. נחמד לפרסם שהשיעור יעסוק בשאלת הגיור בימינו, זה נושא חשוב ולא מן הנמנע שהשיעור אפילו יהיה מעניין, אבל הציבור לעולם לא ידע זאת כי הוא ינהר בהמוניו אל בית הכנסת של המתחרים, שגם הם נותנים שיעור על גיור, אבל מפרסמים אותו תחת הכותרת "רות, סוף!", הרומזת לכך שהרבנות של ימינו לא הייתה מגיירת את רות המואבייה, או שכן, זה לא באמת משנה, העיקר שהציבור יגיע.

אם רוצים קהל, צריך לספק לו כותרות פרובוקטיביות. איך עושים את זה? עם פוליטיקה, כמובן. במקום לפרסם שהשיעור יהיה על רות וגרות, מפרסמים כותרת בסגנון: "כהנא צדק? זו רפורמה או רפורמיות?" אפשר גם: "מתן תורה או מתן כהנא?" וגם: "מבועז המקראי לבועז טופורובסקי, מה נסגר עם העם שלנו?" בשיעור ידברו כמובן רק על הגדרים ההלכתיים של גיור, כי לא מכניסים פוליטיקה לבית המדרש. אבל הכותרת תרמוז על ההקשרים הפוליטיים של כהנא, בבחינת מתן בסתר.

מה מברכים על שוחד פוליטי

כמובן, השיטה הפוליטית פועלת לא רק לגבי גיור. אירועי השנה האחרונה מאפשרים לנו לרענן את רשימת השיעורים בנושאים אקטואליים ממש. למשל:

• האם פוליטיקאים חייבים לקיים הבטחות? – הלכות אונאת דברים, ליבתיות ובחירות חמישיות.
• בנט ולפיד: חליפי או רזרבי? – האם ההלכה מכירה בשני מלכים תחת כתר אחד?
• מקום המשפט שמה הרשע – אילו הייתה לנו סנהדרין, האם נתניהו היה מזוכה או מורשע?
• שמא בצל א־ל היית? – אילו היית סמוטריץ', איזו דמות מקראית היית?
• הווה גביר לאחיך – מה בין יצחק אבינו לאיתמר בן גביר?
• מה עניין שמיטה לשביתה – האם הסתדרות המורים יכולה לסמוך על היתר המכירה, או שהיא צריכה לשבות עד מוצאי השביעית?
• נפתלי איילה שלוחה – האם מותר לחלל שבת כדי לעשות קולות של תיווך בין רוסיה לאוקראינה? האם יש משמעות לכך שפוטין גוי, זלנסקי לא באמת יהודי ובנט לא באמת ראש ממשלה?

השיעורים עצמם יעסקו אך ורק בתורה, זה ברור, כי לא מכניסים פוליטיקה לבית המדרש. אלא אם כן מישהו יעיר פתאום הערה על ביבי או בנט, ואז מעביר השיעור יהיה חייב להתייחס. אפשר ואף רצוי לשתול מראש בקהל מישהו שיעיר הערות כדי לעורר את הישנים, שלמרבה הצער מחזיקים ראש כשמדברים על סיכוי לבחירות, פחות כשעוסקים בסוגיה מברכות. תפקידו של השתול לזהות את הנמנום היורד על הקהל בשעה 2:36, בדיוק כשמעביר השיעור מגיע לשורש מחלוקת הראשונים בשאלה מה מברכים על קרמבו בחלב אמו, ואז לומר בקול חזק וברור ש"הממשלה הזאת בעצמה כמו קרמבו, עוד לא החליטה אם היא קצפת או ביסקוויט". בזמן שהציבור פוקח עין אחת בהפתעה, מעביר השיעור יכול לנצל את המצב ולענות ש"בוא, לפי חלק מהשיטות גם ביבי לא בדיוק היה גלידה בגביע", מה שיאפשר לו להחליק באלגנטיות להשוואה בין ברכה על קרמבו לברכה על גלידה ולהגיע לסיום השיעור כשלפחות 30% מהנוכחים נמצאים בסוג של הכרה. אם מפלס הערנות שוב יֵרד, השתול תמיד יוכל לזרוק הערה בסגנון "מה מברכים על שוחד פוליטי", או "האם כשהממשלה נופלת צריך לברך הגומל".

ככה עוברים את הלילה, עם שיעורים לשיעורין מתובלים באקטואליה. עדיף להכניס קצת פוליטיקה כדי שגם האנשים ייכנסו, מאשר שיעמדו בחוץ כל הלילה וידברו על פוליטיקה, בבחינת אלו גברים שאין להם שיעור.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***