עו"ד נעמה סלע
עו"ד נעמה סלעצילום: ערוץ 7

לאחרונה הודיעה מועצת אירופה כי אישרה את בקשת ישראל להצטרף לאמנת איסטנבול. מטרתה של אמנה זו, על פי כותרתה, היא "מיגור אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה", ולכאורה לא צריכה להתעורר מחלוקת בדבר נחיצותה, שהרי מי בציבור אינו מעוניין לקדם את שלומן וביטחונן של נשים? ואולם עיון מעמיק בנוסח האמנה מראה כי מדובר כאן למעשה בעסקת חבילה מפוקפקת שבה נדרשת מדינת ישראל להקריב את ריבונותה ואת אופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כשבתמורה היא אינה מקבלת כל ערך מוסף.

בלחץ ארגוני נשים הוקמה בישראל לפני מספר שנים ועדה בין־משרדית לבחינת היקף תופעת האלימות נגד נשים וקביעת דרכי הטיפול בה. הוועדה הגישה את מסקנותיה והן ממתינות ליישום על ידי הממשלה, והבעיה העיקרית היא שהתקציב שעליו המליצה הוועדה, רבע מיליארד ש"ח עד לשנת 2024, טרם הועבר במלואו. נבהיר כי חלק משמעותי מהתקציב הנ"ל הגיע ומיועד להגיע לארגונים המגדירים עצמם "ארגוני נשים", אשר מספקים למדינה שירותים של טיפול באלימות כנגד נשים. ארגונים אלו נוטלים חלק באופן קבוע בישיבות הוועדה לשיווין מגדרי בכנסת ומנסים זה מספר שנים לקדם את הצטרפות ישראל לאמנת איסטנבול, ללא הצלחה. זאת עד לשנת 2021, שבה חל מהפך ומדינת ישראל החליטה החלטה לאמץ את האמנה. כלומר, אין מדובר בהליך תמים שבו זרוע ממשלתית בוחנת את הצטרפות ישראל למשפחת העמים על מנת לקשור קשרי חוץ או לזכות ביתרון כלכלי או אחר. כאן מדובר במהלך מתוכנן שמקדמים גופים בעלי עניין.

עיון בנייר העמדה מיום 19.9.21 שהגיש גוף המחקר של הכנסת, אשר התבקש לחוות דעה בנושא הליך אימוץ האמנה, מעלה כי הבעיה העיקרית המונעת את יישומן המלא של מסקנות הוועדה הבין־משרדית לעיל היא בעיה תקציבית – שמשמעה אי־הזרמת מלוא הכספים הדרושים ליישום התוכנית. יוצא אפוא שמדינת ישראל נדחפת למעשה לאימוץ האמנה למרות שפתרון לנושא האלימות נגד נשים מצוי בידיה, ומה שנותר הוא רק להקצות לכך תקציב.

סכנה לעצמאות ישראל

בטרם נשאל את עצמנו מדוע ולשם מה מעוניינת ממשלת ישראל לקבל על עצמה התחייבויות בנושא שבו מצוי כבר פתרון פנים־מדינתי, נעבור לבחון את האמנה עצמה. מעיון מעמיק עולה כי על פי הוראות האמנה, המדינה המצטרפת מתחייבת למעשה ליטול על עצמה סט התחייבויות עתידיות, הכולל בין היתר:

1. התחייבות לחקיקת חוקים בתבניות וערכי יסוד שייקבעו על ידי מועצת אירופה.

2. הסדרת מנגנוני מניעה ואכיפה למניעת אלימות נגד נשים, גם הם לפי סטנדרטים אירופיים.

3. הטמעה בציבור ובכל זרועות השלטון ובעיקר במערכת החינוך את ערכי השוויון המגדרי.

4. מיגור תפיסות ומנהגים מסורתיים שבבסיסם אמונה בדבר קיומם של הבדלים בין המינים.

5. התחייבות לקליטת נשים פליטות בעילה של סבל מאלימות, ואפילו רק איומים לאלימות.

עסקת חבילה זו, או במילים אחרות צ'ק פתוח זה, שהמדינה המצטרפת חותמת עליו לטובת גוף בינלאומי דוגמת מועצת אירופה, עטופה בהתחייבות להכפיף את מדינת ישראל לביקורת של גוף שיוקם על ידי המועצה. גוף זה מוסמך לדרוש כל מידע בדבר יישום האמנה, ועל המדינה המצטרפת מוטלת חובת דיווח קבועה אליו. בקיצור, מדובר במחלקת ביקורת בסגנון גלובלי על החלטות הכנסת וממשלת ישראל. כן, שמעתם נכון - מדינת ישראל תוותר למעשה על האוטונומיה הפרלמנטרית והרגולטורית שלה, ותהיה חשופה מכוח חתימתה לדוחות גינוי מגוף שאין לה כל קשר תרבותי או ערכי אליו.

תשאלו - האומנם יש פער תרבותי כזה בין ישראל לאירופה? התשובה חיובית, שכן אירופה מצויה זה עשרים שנה תחת מתקפה דמוגרפית קשה של מסתננים מוסלמים לשטחה, שמביאה כבר היום לשינוי תרבותי ביבשת כולה. אימוץ האמנה ישים את מדינת ישראל בקו אחד עם מדינות שאימצו אג'נדות פמיניסטיות רדיקליות כדרך חיים, ואשר סובלות מירידה בילודה מחד ומפגיעה בתחושת הביטחון האישי של נשים מאידך. אין זה סוד כי במדינות רבות באירופה נשים אינן יכולות לצעוד לבדן באזורים שונים בלילה, כשמערכת ביטחון הפנים נותרת חסרת אונים, שכן המשטרה עובדת תחת פחד רעיוני מגופים אסלאמיים. בישראל, מנגד, רמת המוגנות האישית של נשים היא מהגבוהות בעולם.

עיון באמנה מעלה כי ההתחייבות להעניק מעמד פליטות לנשים שמצויות תחת איומים או סובלות מאלימות עלול לגרום להגעה בלתי מבוקרת של פליטות מכל האזור. בדרך זו, ובעוד שכנותיה של ישראל אינן חשופות לסכנת ההצטרפות לאמנת איסטנבול, תהפוך ישראל ממדינה יהודית שבה קליטת עולים קבועה בחוק השבות, למדינה שבה הכניסה נקבעת על פי עילת האלימות המגדרית. חוק השבות, אשר מאז הקמת המדינה זכה לקונצנזוס, יכורסם בפועל על ידי מדיניות ההגירה שמכתיבה האמנה. סתירה זו, שמשמעה אובדן הדרך הציונית־יהודית, חייבת להיתפס כדגל אדום נגד אימוץ האמנה.

הכוונה להצטרף לאמנה תמוהה במיוחד לאור העובדה שאימוצה אינו מקנה לישראל כל יתרון, כלכלי או אחר. מדובר למעשה בהצטרפות למועדון באווירה אירופית שכרטיס הכניסה אליו יקר מאוד. המחיר הגבוה מתבטא בנזקים שייגרמו לחברה בישראל אם חלילה תאומץ האמנה.

רק נשים הן קורבנות לאלימות?

פרט לוויתור על הריבונות ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל, האמנה היא מופע אגרסיבי של שימוש אירוני במונח שוויון מגדרי, שמסתיר מאחוריו לא פחות מאשר אפליית גברים ומיזאנדריה (שנאת גברים). וכל כך למה? בשל העובדה הפשוטה כי בניגוד לכותרתה של האמנה, שמתיימרת לטפל באלימות במשפחה, בפועל חלקים נרחבים באמנה נועדו לטפל רק באלימות נגד נשים מצד גברים, ולא באלימות שממנה סובלים גברים, וזאת למרות שכבר שנים ידוע שאלימות במשפחה היא סימטרית. בחמישים אחוזים ממקרי האלימות במשפחה האלימות בין הגבר לאישה היא הדדית, ב־25 אחוזים מהמקרים רק הגברים אלימים, וב־25 אחוזים רק הנשים אלימות. כלומר, אנו למדים כי מקדמי האמנה אינם באמת חפצים לעשות שלום בבית, אלא לצבור יתרונות חקיקתיים וכוח.

ניקח לדוגמה את סעיף 9 באמנה, אשר מחייב את המדינה לעודד ארגוני חברה אזרחית ולתקצב את פעילותם - אך רק את אלו שעוסקים בהגנה על נשים. כלומר, חיי גברים אינם נחשבים. בסעיף זה טמון כמובן התמריץ של אותם ארגונים להביא לאימוצה של האמנה בישראל.

זאת ועוד, האמנה בחלק המבוא שבה מגדירה אלימות נגד נשים כבעיה שטבועה בטבעו של הגבר ומהווה את מקור נחיתותה של האישה. עמדה זו, המשווקת כבר כיום לציבור הרחב על ידי גורמים אינטרסנטיים מהצד הפמיניסטי־רדיקלי, היא מופרכת מבחינה אמפירית, ואינה יותר מנרטיב בעל אופי גזעני שכל מטרתו הסלמת מלחמת המינים. בשולי הדברים יודגש כי עמדת מוצא שגויה זו בדבר מקורה של האלימות מדירה ופוגעת באוכלוסיות נוספות פרט לגברים נפגעי אלימות, כמו למשל נפגעי אלימות זוגית להט"בית. אלה אינם נכללים באוכלוסייה המוגנת באמנה ולכן לא ייהנו ממנעמיה.

רואים אנו אפוא כי דווקא גופים פמיניסטים רדיקליים, אשר חדשות לבקרים עושים שימוש נרחב בערך השוויון בשדות שונים, מבקשים להטמיע בישראל אמנה שבבסיסה עמדה שאינה יכולה להתפרש אלא כגזענות לגבי התנהלותם של גברים כלפי נשים.

הסכנה באמנה היא הפגיעה הקשה שהיא תגרום לגברים נפגעי אלימות מחד ולנשים אלימות מאידך, שלא יקבלו את הטיפול שלו הם זקוקים. גם ילדים עלולים להיפגע מאלימות נשים בעקבות האמנה, שכן על פי האמנה האישה באשר היא נתפסת כקורבן.

נזק נוסף ומשמעותי מאימוץ האמנה עלול להיגרם למוסד המשפחה בישראל, שבו נזרעים זרעי מדון בעקבות הסטיגמות הנובעות מעמדות היסוד באמנה, כאילו אלימות נגד נשים טבועה בטבע הגברי. את הנורמות הללו תידרש מדינת ישראל להטמיע למשל בתחום החינוך, ובאופן אירוני תחת הכותרת המטעה "שוויון מגדרי".

המסקנה המתחייבת היא שהנדידה לשדות אירופיים לצורך טיפול בתחום האלימות במשפחה היא מיותרת, מסוכנת ואף בלתי חוקית, בהיותה מפלה על רקע של שונות מגדרית. מדינת ישראל נכנסה במהלך התקופה האחרונה לסחרחורת שבה מהלכי הפרוגרס מובילים מעשי ממשל מזיקים, והרשימה ארוכה. בין השאר הדבר מתבטא בנעשה במערכת החינוך, אשר איבדה כיוון לגמרי ומטמיעה בילדינו חינוך קוסמופוליטי חסר שורשים יהודיים תוך מאמץ למחוק את חשיבות מוסד המשפחה ולהאדיר את האינדיבידואל, ומגיע עד לאיבוד שליטה של כוחות הביטחון ביחסי יהודים-ערבים.

כל אלה הם תולדה של עמדה פרוגרסיבית שלפיה יש לפרק את רכיבי היסוד של החברה בישראל, ובראשם מוסד המשפחה. מבחינה זו, אמנת איסטנבול היא אות אזהרה למדינת ישראל, שמדגים את הרע והמזיק בעידן הפוסטמודרני שבו אנו חיים, וזאת על מנת שנדע ממה עלינו להיזהר.

***