שעת בין ערביים במרכז שפירא. על קיר הבית הצנוע תלוי לו שלט קטן המבשר כי הגעתי ליעד, ביתו של הרב חיים דרוקמן, זקן רבני הציונות הדתית.
בעוד חודשים ספורים הוא יציין את יום הולדתו ה-90 אולם בניגוד לבני גילו האחרים המאטים בשלב זה את קצב חייהם – הרב דרוקמן מנהל סדר יום צפוף במיוחד. הוא מכהן כראש ישיבת אור עציון ונשיא מוסדותיה, רב היישוב מרכז שפירא, יושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וחבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא. בלשכה בביתו הוא מנהל ישיבות, פגישות דחופות ושיעורי תורה. בין לבין נכנסים ויוצאים מפתח ביתו רבים המבקשים להתייעץ עימו בשלל נושאים.
קשה לדמיין את מי שנחשב לאחד מבכירי רבני הציונות הדתית כילד קטן שנאלץ לנוס מאימת הצורר הנאצי ולהסתתר בפחד במקומות מסתור. בן 12 בלבד עלה ארצה בדרך לא דרך וכאוד מוצל מאש פתח בחיים חדשים כאן על אדמת הקודש. אבל אולי דווקא בשל כך הרב דרוקמן מסרב לקבל כמובן מאליו את החיים במדינת היהודים בכלל ואת צמיחת המגזר הדתי לאומי בפרט.
הצעירים היו מסירים את הברט
כיום אתה יותר מיואש או יותר אופטימי, אני פותחת בשאלה לרב, במטרה לבחון האם ממרומי גילו הרב דרוקמן מביט באופן שונה על פני הדברים. "אני בכלל לא מיואש", הוא משיב נחרצות. "ממה להיות מיואש?! יש כל הזמן רק התקדמות וצמיחה, אז למה להתייאש. אני זוכר את המציאות שהייתה כאן רק לפני כמה עשורים, אין להשוות אותה להיום בשום צורה. שמיים וארץ. מי שנולד בארץ וחי בה רואה אותה כדבר טבעי, כאילו הייתה כאן מאז ומעולם. הם חושבים שמה שיש כאן הוא מובן מאליו. לכן יש להם כל מיני ביקורות וחוסר שביעות רצון. אבל מי שזוכר מה שהיה כאן רק לפני כמה עשורים – רואה איזו התקדמות עצומה עברנו, איזו בנייה והתפתחות שאין לתאר, ממש 'היינו כחולמים'. באופן טבעי אנשים מתמקדים יותר בחסרונות ובקשיים, ולא שמים לב למה שקורה כאן, איזה מהפך אדיר בתולדות עם ישראל מתחולל ממש לנגד העיניים שלנו, אשרינו שזכינו להיות חלק ממנו", הוא אומר נרגש.
את החינוך הדתי בשנים הראשונות למדינה הרב חיים דרוקמן מתאר כמציאות חסרה מאוד. "באותם שנים לא היה כלום, ואני לא מגזים. אני זוכר נערים שסיימו כיתה ח' בבית הספר הדתי והורידו את הברטים שלהם עם סיום הלימודים. ברטים אני אומר, לא כיפה כי מי בכלל חלם אז על כיפה. מי חלם על מציאות שילכו המוני בני אדם ברחובות הארץ עם כיפות על ראשם. זה הרי לא ייאמן. איך אפשר להיות עיוורים למהפך האדיר המתחולל לנגד עינינו?", הוא תוהה.
"אנחנו רואים עולם תורה ציוני-דתי שלא היה כמותו", הוא אומר בהתלהבות. "זכינו לציבור גדול ומפואר, יש מוסדות, יש תורה גדולה, יש תנועות נוער, יש חסד, יש התנדבות ותרומה לעם. לכן אני מאמין שמי שמסתכל על ההתקדמות בעולם החינוך הדתי לא יכול שלא להיות אופטימי. ישיבה תיכונית? לא היה דבר כזה באותם שנים. הישיבה התיכונית הראשונה מדרשיית נועם, קמה בפרדס חנה. מאז הוקמו עוד ועוד ישיבות ואולפנות כמעט בכל יישוב ובכל עיר. היום בכל הארץ קיימות ישיבות תיכוניות. זה כבר אלמנטרי, זה ברור ומובן מאליו בכל מקום. אני רואה במציאות חיים כיום את מימוש ההבטחה שהקב"ה הבטיח לעם ישראל "כי לא תשכח מפי זרעו", התורה לא תשכח. ברוך ה' אנחנו חיים את ההבטחה הזו בפועל, אנחנו רואים איך היא מתקיימת ובגדול".
ובכל זאת הדור הצעיר חווה אתגרים לא פשוטים, יש גם כאלו שמסירים את הכיפה ומוותרים על אורח החיים הדתי?
"ואף על פי כן, הרוב עומד בכך ונאמן לדרך. בוודאי יש בעיות, יש קשיים ולא נתעלם מהאתגרים שעוד נכונו לנו, אבל מה נעשה? נסגור את עצמנו בכלוב? אנחנו חיים בעולם, אנחנו נפגשים עם כל האתגרים, ומשתדלים לעמוד בהם. הכול קשור לחינוך. צריך לחנך ולחנך ולחנך".
איך מחנכים את הדור הצעיר להתחבר לתורה? "אין מילת קסם איך לחבר אבל צריך לעשות הכול כדי לחבר ולהתחבר. אצטט את מה שאמר הרב נריה זצ"ל, הוא סיפר שחז"ל אומרים שכאשר קין הרג את הבל הוא לא ידע מאיפה הנשמה יוצאת ולכן הוא דקר את הבל בכל מיני מקומות בגוף. על כך אמר הרב נריה, אנחנו, דור ההורים והמחנכים, צריכים לחפש מאיפה הנשמה נכנסת ולהכניס לילדים שלנו נשמה. אנחנו צריכים להשתדל למצוא בכל דרך איך להכניס את הנשמה לדור הצעיר, את הקודש, את הרגש, את הנשמה הפנימית של האדם כי היא החיות האמיתית".
ובפועל, מה זה אומר לנסות להכניס את הנשמה?
"זה אומר לעורר את הבן או הבת עד כמה שהוא יכול. ובוודאי להיות עבורם דוגמה אישית. הדוגמה האישית משפיעה על נפש הילד. כמובן שידאג גם לחינוך טוב לבן ולבת. צריך להשתדל בכול מאודנו לחנך, ונכון, שום דבר לא ברור. כבר ראינו בנים ובנות מבתים נפלאים שעזבו את דרך ההורים וראינו אחרים שדבקו בדרך. אנחנו צריכים להשתדל לחנך, לחבר ולהאהיב את התורה על ילדינו".
מלבד האחריות המוטלת על ההורים והמחנכים מבקש הרב דרוקמן לפנות בפנייה ישירה לדור הצעיר: "אני רוצה להגיד לבנים ולבנות שלנו –- אתם נפלאים. אתם העתיד של עם ישראל ומדינת ישראל. תביטו פנימה, תחפשו את עצמכם, תהיו אתם. אל תפזלו החוצה לחפש משהו שהוא כביכול נמצא בעולם הגדול. יש משהו עמוק וייחודי בתוככם. אתם יהודים, אתם צריכים למצוא את היהודי שבכם ואותו לפתח ואותו לגדל- – כי זו המהות שלהם וזה מי שאתם באמת".
בדור הקודם המשימות היו ברורות, התיישבות, חברה, לבנות ולפתח את הארץ. מהי בעיניי הרב המשימה המרכזית של הדור הצעיר?
"לעניות דעתי המשימות הן בדיוק אותן משימות גם בדור הזה בהתאם לצרכים המשתנים. כל אחד ואחת צריכים להשתדל בהתאם ליכולת שלו כדי לקדם את עם ישראל. אנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו", הוא מבקש לחדד, "אלא בשביל עם ישראל, כדי לקיים את עם ישראל. מציאות החיים שלנו היא בשביל עם ישראל".
אבל אולי המשימות האלו רחוקות מעולמו של נער או נערה צעירים שעסוקים יותר באיזה מותג ילבשו ואיזה פלאפון ירכשו?
"אנחנו צריכים לשקף לדור הצעיר מה חשוב באמת ומה לא חשוב בחיינו. מה אפשר לעשות שלדברים האלו שציינת אין כל משמעות. זה הצד החיצוני שהוא לא שווה דבר. השאלה שצריכה לעמוד לנגד עיניי בני הדור הצעיר היא מה הם כבני אדם יהודים שחיים בדור הזה, דור הגאולה, מסוגלים ויכולים לסייע כדי לקדם את עם ישראל לגאולה, כל נער ונערה כפי יכולתם. זו המשימה וזו השליחות", שב ומדגיש הרב דרוקמן.
דור גדול עם אתגרים גדולים
הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, נמצא עמוק בעשייה החינוכית כבר עשרות בשנים ומזהה עוצמה גדולה אצל הדור הצעיר. "אנחנו חיים בדור גדול. הדור הצעיר הוא דור גדול. אין להשוות בין הדור הצעיר לתקופה שאנחנו היינו צעירים. אני יכול להעיד שדברים שאני הגעתי אליהם בגיל יחסית מבוגר בחורים צעירים כבר מבקשים ושואפים אליהם. הם מבקשים שיח פנימי, מדוייק. זה דור גדול עם שאיפות גדולות וזה בהחלט מרחיב את הלב".
הרב וייצמן מתאר בדבריו דור צעיר שמבקש את קירבת ה' אבל בד בבד אינו מתעלם מהאתגרים הניצבים לפתחו. "בהחלט יש פן כזה בתלמידים ולכן מדובר בדור גדול אבל הגדלות שלו גם מייצרת אתגרים", הוא מדגיש. "דור גדול – בעיות גדולות. ולכן צריך תורה גדולה לדור הזה. אם נצליח להראות לדור הצעיר כמה התורה גדולה, כמה התקופה גדולה, כמה יש לנו משימות גדולות וחשובות הוא יתחבר בעוצמה. זו השפה שהדור שלנו אמור לשמוע ולקבל. ללא ספק, הדורות הולכים ועולים ומתקדמים", הוא אומר נרגש.
הדור להגדרתך הוא דור גדול, אז איך ניתן להסביר ניתוק של חלק מהנוער מתורה ומצוות?
"אני חושב שזה נובע מזה שהם לא רואים את הגודל. הם מתייחסים לקודש כאל דבר קטן, כפוף, לא מחובר לחיים וזה גורם לריחוק. הם לא זכו לראות איך הם עצמם כל כך קשורים לקודש ואיך העצמיות שלהם הכי פנימית כל כך מחוברת לקודש. זו אחת המשימות הגדולות שלנו. כי דווקא הגדלות שלהם היא זו שמביאה אותם לשאול שאלות קשות ועמוקות".
אז איך הופכים את התורה לאטרקטיבית ורלוונטית יותר עבורם?
"התורה היא באמת כזאת. היא לא רק רשימת דברים שאסור לעשות ומותר לעשות. התורה היא לא רק ספר הוראות הפעלה של האדם. יש לתורה נשמה, יש לה רוח, יש לה ערכים ואידיאלים, יש לה פנימיות. כשהם יבינו שהתורה עוסקת בשאלות הכי קיומיות של החיים והכי עמוקות של החיים הם יחשפו לתורה גדולה והחיבור יבוא ממילא".
אתה אומר שצריך להבין כמה התורה היא גדולה אבל השיח הוא לא תמיד מותאם לדור הצעיר?
"זה נכון שלכל תקופה, לכל דור, לכל גיל יש את השפה שלו. אנחנו צריכים שהנער והנערה יבינו שכל מה שהם עוסקים בהם ושואפים אליהם אלו דברים שהתורה עוסקת בהם עם אמת גדולה. אנחנו צריכים בעצמנו לראות שהתורה עוסקת בדברים הגדולים של החיים, שיש בה הרבה עומק פנימי. אנחנו צריכים לחוות את החוויות האלו בלימוד הגמרא והתורה ובחיים עצמם ואם נחיה את זה – זה יעבור באופן טבעי גם לדור הבא".
הרב וייצמן מסביר כי "אם אנחנו נהיה אנשים קטנים ונתייחס לתורה בקטנות וריחוק אז הצעירים יאמרו: אם זה ככה אז אני מחפש את הדברים הגדולים בעולמות אחרים. הורים ומחנכים, כולנו צריכים להיות ראויים לדור שאנחנו חיים בו. הרב קוק זצ"ל מדבר הרבה על כך שההתרחשויות האמיתיות והמשמעותיות קורות קודם כל עמוק בתוכנו בפנים ומשם זה מקרין הלאה. צריך לחנך למבט פנימי".
אתה מדבר על עומק וחיפוש פנימי בדור של טיקטוק, סלפי והמון החצנה.
"לכן המשימה היא לא קלה. הדור גדול עם אתגרים גדולים. אנשים מתרגלים לחשיבה רדודה ומתייחסים להכול בצורה חיצונית אבל זאת לא האמת. המשימה שלנו היא להשפיע, כדברי הרב קוק, על נשמת האומה, בעומק. זה נותן סוג של התבוננות להבין איפה אנחנו צריכים לפעול. הנוער מחכה לדברים הגדולים. הוא גדול ומגיע לו דברים גדולים".
רצים אחרי הרוח
הרב וייצמן רואה בתרבות המערבית הפושה בכל חלקי החיים את אחת הבעיות הקשות של הדור. "האתגר הוא בהשפעת התרבות על הצעירים. תרבות על המשמעות הרחבה של המילה", הוא מדגיש. "ההתמודדות המרכזית כנגדה היא בחזרה של האדם הפרטי לעצמיותו, למה שבעומק שלו. יש משל נפלא שסיפר הרב אונטרמן: כשאת רואה עץ שזרעו נשתל, האדמה סביבו מרירה ולא טעימה ומדשנים אותו בזיבול, תוספת של מרירות וחוסר טעם. ולמרות כל זאת, יוצא ממנו תפוח מתוק. לעץ יש תכונה מדהימה שהוא לוקח מהסביבה מה שנותנים לו אבל זה לא משנה את מהותו, הוא מוציא מזה את עצמיותו, את הפנימיות שלו", מסביר הרב וייצמן.
"ההפך מזה הוא המוץ, הקליפה הדקה של התבואה שעפה לכל עבר. אפילו מילימטר אחד היא לא עושה מעצמה. אין לה אישיות, אין לה עצמיות, אין לה אני משלה. עץ זה מלשון עצמיות. יש לו את המהות האמיתית שלו והוא מחובר אליו. ברגע שיש לנו חזון ואנחנו מחוברים למי שאנחנו ולמה שאנחנו – אז נפרח ונגדל. אבל כשאין לנו עצמיות ואנחנו רצים עם הרוח אחרי הטיקטוק והאינסטגרם, אז לאן נגיע?", הוא תוהה.
"כתוב בתהילים 'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו... לא כן הרשעים, כי אם כמץ אשר תדפנו רוח' - זה החזון שלנו", מבקש הרב וייצמן לסכם את החשיבות בחיים של חיבור פנימי: "אם נהיה עצמנו ונדע מי אנחנו נוכל לאסוף מהעולם מה שצריך אבל לממש את מי שאנחנו ואם חלילה לא נדע את מהותנו אזי נעוף אחרי כל רוח קטנה. לכן מול התרבות המערבית וכל ההחצנה שאנחנו מזהים מכל עבר – אנחנו נדרשים להסתכל פנימה, להתחבר למי שאנחנו. אנחנו צריכים לחזור לשורש, לנשמה, למה שהנפש שלנו רוצה ומחפשת ולא לרוץ אחרי דברים חיצוניים חולפים. לא לצרוך דברים שכל עניינם הוא החצנה ורדידות אלא לחפש ולהתמלא בתוכן פנימי, לבנות את האישיות, לעבוד על המידות, להשתכלל, להתקדם בתורה, לחפש נקודות עמוקות, לבחון מה החזון ומה השאיפות שלנו ואז נזכה לאסוף מתוך המציאות את הדברים הטובים להתפתחות שלנו ונהפוך להיות מחוברים למי שאנחנו, תרבות ישראלית מקורית כרצון השם".
***