"נולדתי בראשון לציון למשפחה מסורתית", אומר רועי סולימן, 43, נשוי ואב לחמישה, עוזרו האישי של סגן ומ"מ ראש עיריית תל אביב, חיים גורן.
"משפחתי מצד אימי היתה משפחה דתית ודרכם הכרתי את עולם התורה. רוב שנות ילדותי היו ברמה של שמירת מסורת בבית, אך לא יותר מזה. בגיל 15 התחיל בי תהליך של חיפוש והתקרבות שהכניס אותי פנימה. למדתי בבתי ספר חילוניים ובקטע הזה הייתי שונה מאוד מכל החברים שלי, ולפעמים זה גרם למצבים מורכבים כמו למשל שהלכתי לבית הספר עם ציצית ובלי כיפה. קיום מצוות התורה לא היה לי זר, אך מצד שני עוד לא לגמרי חייתי אותו ורציתי לחוות אותו יותר.
"דבר נוסף שאפיין את שנות ילדותי היה הקרבה לחוף הים במערב ראשון לציון, ובשנים מאוחרות יותר, בנערותי, גם חיבה גדולה לאופנועים כבדים. את תחילת תהליך ההתקרבות בגיל 15 ליווה קרוב משפחה מצד אמי שהיה בשבילי כמו אח גדול, ועזר לי להתחבר ליהדות. בעקבותיו גם התחלתי ללכת לשיעורי תורה בבית הכנסת בשכונה. בתקופה ההיא התחברתי יותר לסגנון החרדי, ששלט בבתי הכנסת באזור".
מתי לראשונה הרגשת מספיק בנוח לחבוש כיפה?
"בתיכון אמנם הייתי די מחובר ליהדות, אבל התביישתי ללכת עם כיפה. כשהתגייסתי הייתי יותר שלם עם הזהות הדתית שלי וזו הייתה גם 'התחלה חדשה' ולכן לצבא כבר הגעתי עם כיפה. שירתתי ביחידת ממר"ם במשך שלוש שנים, ותקופת הצבא הייתה עבורי תקופה של חיפוש ומחשבות על עבודה ולימודים. בנוסף לכך גם הייתי אז בקשר זוגי משמעותי, ואף התארסתי. זמן קצר אחרי השחרור עברתי תאונת דרכים לא פשוטה עם האופנוע. כשהייתי בדרך לאולם, להסדיר איזה תשלום, עברתי את התאונה הקשה. אחרי ששחררו אותי מבית החולים, בתקופת ההחלמה בבית, התחילו לעלות אצלי שאלות יותר משמעותיות על החיים. מחשבות על אמונה, בירור הזהות, תפקידי בעולם, וגם על הקשר הזוגי שהייתי בו.
"כחלק מתהליך החשיבה שהייתי בו היה לי ברור שיש השגחה פרטית, ושהתאונה לא קרתה במקרה. אחת ההחלטות שקיבלתי באותה תקופה הייתה לסיים את הקשר הזוגי שהייתי בו, ולצאת לדרך חדשה. בתקופה ההיא גם התקרבתי לרב דוד חי הכהן, שהיה אמור לערוך את הקידושין. מאוד התחברתי אליו ולקהילה שלו. אחרי תקופה מסוימת הרב המליץ לי לעלות לירושלים ולבנות את עולמי הרוחני כמו שצריך במכון מאיר. קיבלתי את עצתו, ובנקודה הזו חיי השתנו מהקצה אל הקצה".
האביב היהודי
"היום אני יודע", ממשיך סולימן, "שבזכות הגעתי למכון מאיר קיבלתי את החיים שלי במתנה. אני מדבר איתך על זה עכשיו, ועולות לי דמעות. פגשתי שם דמויות מדהימות שלעולם לא אשכח, חלקן מלוות אותי עד היום. עד היום אני זוכר את פניו המאירות של הרב ביגון במפגש הראשון, וכן את 'כרטיס הכניסה למכון' - המפגש הראשון עם הרב דני שרחטון. אחד הרבנים אמר לי שכדאי לי ללמוד במכון לפחות במשך שנה, ובסוף זכיתי ליותר מכך.
"מבחינת לימוד תורה במכון מאוד התחברתי לרב יואב מלכה, ולמדתי ממנו המון יסודות בתורה ובדרך ארץ. כמו זוגות רבים במכון, אשתי למדה במכון אורה, וזכינו שהרב יואב היה השדכן שלנו. החתונה הייתה ממש 'חתונה של המכון' ולכן הייתה עוצמתית מאוד. אחר כך נשארתי ללמוד במכון עוד שנתיים כאברך. בשלב מסוים התחלתי לשלב לצד לימוד התורה עבודה בנקיון חדרי מדרגות כדי להתפרנס. העניין גדל והתפתח והקמתי חברת ניקיון שמאוד הצליחה. עבדנו בעשרות בניינים ומוסדות בירושלים במשך חמש שנים, וזכיתי להעסיק תלמידים ואברכים רבים".
מתי החל החיבור החזק שלך לפעילות תורנית ורוחנית בתל אביב?
"בתקופה ההיא קיבלתי הצעה לנהל את עמותת 'ראש יהודי' בתל אביב. התחלתי לעבוד שם, ואחרי שנה בתפקיד הציעו לנו לעבור לגור שם ולהצטרף לקהילה – ונענינו להזמנה. את 'ראש יהודי' ניהלתי במשך ארבע שנים, ואז הייתה לי מחשבה להקים מקום בילוי תל אביבי של 'קירוב', שיהיה נגיש ומזמין לציבור החילוני ובעקבות כך פתחתי את 'התחנה - נקודת מפגש'.
"הקונספט היה בר של הרצאות, הופעות ובמות פתוחות, ולמעשה זה היה מקום שעוסק בקירוב ובתשובה. המקום פעל מספר שנים, אך בתחילת הקורונה נאלצנו לסגור. הקב"ה, שמשגיח עלי תמיד, שלח לי אז הזדמנות נוספת - לשמש כעוזרו האישי של חיים גורן, סגן ראש עיריית תל אביב. למעשה אנחנו הנציגים של הציבור הדתי לאומי בעיר ואחראים על הקהילות, בתי הכנסת, מוסדות החמ"ד, פעילות התרבות היהודית ותנועות הנוער. יש בתחומים אלו המון עבודה חשובה. בעניין זה אני יכול לומר בפה מלא שכל מה שאני עושה ופועל זה מכוח הלימוד במכון. בזכות השנים במכון פרצנו החוצה עם תודעת שליחות כדי לעשות דברים גדולים וחשובים בעם ישראל, ובעזרת ה' אנחנו רוצים להמשיך ולהפיץ את אורה של התורה הגואלת".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן