המתבונן בחלקה האחרון של פרשת נשא מבין מיד שהתורה אינה ספר של מידע ונתונים בלבד. לו כך היה, לא היה צורך לחזור שתים עשרה פעמים זהות, מילה במילה, על חמשת הפסוקים המתארים את קרבנו של כל אחד מן הנשיאים, שהרי קרבנותיהם שווים היו. די היה למנות את שמותם, את היום שבו הקריב כל אחד מהם, ולפרט פעם אחת את הקרבן, הזהה אצל כולם.
זאת ועוד, לו במידע בלבד היה מדובר, גם לא היה צורך למנות בפירוט, בסוף רשימת הקרבנות של שנים עשר הנשיאים, את הסכום הכללי של קרבנותיהם. ברור שאם כל אחד תרם פר אחד, איל אחד, כבש אחד ושעיר אחד, היו בסך הכל שנים עשר פרים, שנים עשר אילים, שנים עשר כבשים ושנים עשר שעירי עזים. וכן בכל שאר הרשימה. איזו ידיעה מתחדשת בפירוט הארוך של סכומי הקרבנות?
על כרחנו יש לפרש וללמוד מכאן בנין אב לכל התורה כולה. התורה אינה רק ספר של מידע, לא בתחום המצוות ולא בתחום דברי הימים וקורות העולם ועם ישראל. זו היא אחת הסיבות שבגללן נקראת התורה - שירה. שירה, בשונה מספרי היסטוריה וספרי חוק, אינה מכוונת רק להעברת מידע, אלא מטרתה גם להביע מחשבות ורגשות, וגם ליצור חוויה רוחנית, אסתטית ורגשית בעצם מעשה קריאתה.
מנקודת המבט הזאת יש לשאול מהי החוויה הרוחנית, הרגשית, האסתטית, שעוברת אל הקורא ואל השומע את פרשת הנשיאים.
נתמקד בהיבט הקשור גם למעמד הר סיני, למתן תורה ולחג השבועות.
החזרה הזהה על שתים עשרה יחידות הקרבנות מבהירה את השוויון שבין הנשיאים. לא התקיימה ביניהם תחרות מי יביא יותר, בכמות או באיכות, איזה שבט מצטיין יותר בעבודת השם ואיזה נשיא מפגין יותר עצמה וגדולה. כולם שווים לפני ה'. מאידך גיסא, החזרה והפירוט של כל נשיא ונשיא, בשמו, ביום הקרבתו ובפרטי קרבנו, מצביעה על החשיבות המיוחסת לכל יחיד ויחיד כפרט – ככותרת הפרשה כולה: "נשא את ראש".
יש בכך מימוש מורחב של רעיון שהובע כבר בתחילת איסוף התרומות למשכן: "כי תשא את ראש בני ישראל" – יש נשיאת ראש לכל אחד ואחד מבני ישראל, כל אחד הוא עולם ומלואו, כל אחד שונה מחברו. בד בבד – "זה יתנו, מחצית השקל בשקל הקודש" - לא יותר ולא פחות. יש שונות וגיוון, אבל השונות אינה יוצרת תחרות לפני ה', בפני ה' כולם שווים.
באופן דומה, יש לפרש את היחס בין פירוט שנים עשר הקרבנות לבין הסיכום הכולל שלהם, כביטוי חוויתי של היחס בין פרט וכלל. כל אדם מישראל תורם את חלקו ואת תרומתו לעולם, לעבודת ה', לבניין העם והארץ. כל התרומות מצטברות למפעל שלם. מי שמסתכל רק על הפרטים, לא רואה את היער מרוב עצים. מי שמסתכל רק על התוצר הכללי, אינו חש את הדופק של הפרטים שיצרו אותו.
מספרים על החפץ חיים ובנו שהתייגעו יגיעה גדולה על סעיף אחד בעת חיבור המשנה ברורה. הבן ציין לאביו, שכאשר הלומדים יעיינו בספר, לא ידעו כמה עמל הושקע ביצירתו של סעיף זה או אחר. לקח האב את בנו והראה לו את מסילת הברזל הטרנס - סיבירית שנבנתה בעת ההיא, ואמר לו, שכאשר הרכבת תשעט במהירות על המסילה, לא יזכרו הנוסעים את הפועלים שהתייגעו על הנחת האדנים והפסים...
שני הצירים המקוטבים הללו ידועים ומוכרים היטב: השניות הקיימת בין השונות לבין השוויון בין בני אדם, וגם השניות הקיימת בין ערכו של כל פרט לחשיבותו של הכלל. אולם, לא די לדעת אותם ברמה התיאורטית, הם אמורים להיות חלק מן החוויה הקיומית של כל אדם בכל עת. את החוויה הזאת אמורה ההקשבה לפרשת הנשיאים בפרשת נשא להעצים. מכאן נסגל לעצמנו, כמורים, את התודעה, שכאשר אנו רואים שני תלמידים כותבים תשובה דומה, נזכור שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ולא "נשתעמם" מן החזרתיות (בהנחה שמדובר במבחן כשר, וד"ל). כאשר אנו רואים תלמיד עוסק בפרט שולי כביכול, ננסה להבין כיצד היחידה שלו תורמת לתצרף הכללי של הכיתה וכשנראה את המפעל הגדול, נשתדל לזכור ולשבח את השותפים הרבים שבזכותם הוא יצא לפועל.
חשיבות הדברים בשבת שחלה בערב חג מתן תורה - ברורה, כמעט מובנת מאליה. נפרט מעט:
בעניין השוויון והשונות: התורה ניתנה באופן שווה לכל עם ישראל. לכאורה, הכל חייבים באותן מצוות, מתפללים אותן תפילות, חוגגים אותם חגים, לומדים אותה תורה וגומלים אותם חסדים. למעשה, אין הדבר כן. ששים רבוא מישראל שעמדו בהר סיני שמעו את הדברים בהבדלים הנובעים מהשוני בין כל אחד ואחד. כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות. חלק מן ההבדלים בא לידי ביטוי בהבדלי נוסחים, מנהגים ומחלוקות בהלכה בין עדות, קהילות וחכמים שונים, אולם גם במקום שאין שום מחלוקת ושום שינוי חיצוני, ממש כמו בקרבנות הנשיאים, אין שני יהודים שמקיימים מצוה אחת באותו אופן. את זאת יודע כל אדם שמתבונן סביבו בבית הכנסת, חי בקהילה, או יושב בבית מדרש ולומד תורה.
האחדות הצומחת מתוך הריבוי, או הריבוי המתפצל מתוך האחד, הוא אחד מסודות יופייה של התורה מסיני, עושרה ותפארתה.
וכן הדבר גם ביחס בין פרטים לכללים. כל מצוה לעצמה היא פרט, וכל יהודי לעצמו הוא פרט, אבל הצטרפותן של המצוות יוצרת מסכת שלמה שהיא יותר מאוסף הפרטים שלה. ליל הסדר אינו רק קיום מצוות אכילת מצה ומרור, הגדה של פסח, שתית ארבע כוסות וברכות. הוא יצירה שלמה, שאם נגרע אחד מחלקיה היא תמצא פגומה כולה, לא רק בפרט החסר. שבת – אינה רק אוסף של ל"ט מלאכות אסורות, איסורי שבות וסייגים דרבנן, ולצידם גם עשה של עונג שבת וכבודה. שבת היא מציאות חיה וקיימת הנוצרת מתוך הפרטים של מצוותיה והליכותיה. וגם: שבת היא מציאות שנבראה ביום השביעי לבריאה והיא מתפרטת לאינספור פרטי מצוות, הלכות ומנהגים, שיוצרים אותה.
זו אחת הסיבות שבגללן גר הבא להתגייר אינו יכול לומר שהוא מקבל את התורה כולה "חוץ ממצווה אחת". לא זו בלבד שאמירה זו מביעה מרידה בקבלת העול המוחלט שאינה מאפשרת לקבל את גיורו, אלא היא מביעה גם פגם מהותי בהבנה שהתורה אינה רק אוסף של מצוות, אלא מכלול שלם של חיים באור ה', עליו נשבעו ישראל בהר סיני באמרם "נעשה ונשמע".
יהי רצון שנזכה לנשיאת הראש בקבלת התורה בחג הבא עלינו לטובה. גם כיחידים וגם כחלק מכלל האומה, גם בפרטי המצוות וגם בקבלה שלמה של עול מלכות שמים.
--
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג