עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

לפני שלושה חודשים התגלגל אליי פוסט שונה. לא היו בו סיכומי פורים או תמונות של ילדים מחופשים, כראוי לשושן פורים שחגגנו ביום ההוא. הייתה בו תמונה של ראש מועצת ירוחם טל אוחנה עם סבתה זוהרה, כשהנכדה מתכופפת אל סבתה, מחייכת. זה היה פוסט שכולו סיפור על דרך.

דרך ארוכה ומפותלת מאוד, רצופה קשיים ומכשולים ותפילות, נרות ותחינות, ור' דוד והרבנית אהובה צוקרמן, וניסיונות למצוא זוגיות בעולם הזה. היא כותבת על שמיטת הצורך לנהל את העולם ולשלוט בו, וההחלטה לאפשר לעצמה לתת ללב להוביל. רק כך יגיע המיועד, היא הבינה. והוא הגיע, והציע נישואין בבית הקשישות שהיא כל כך אוהבת, בירוחם שלה. וסבתה שהתפללה־ציוותה עליה למצוא את בעלה לעתיד כבר לא שם, אבל רוחה מרחפת מעל.

הפוסט שנשפך אל המקלדת מלב גדוש ריגש אותי מאוד. שוב, מי כתבה אותו? טל אוחנה? ראש מועצת ירוחם? איך האישה הכל כך חזקה הזאת חיה גם את העיר שהיא מנהיגה ביד רמה וגם, באותה עת ממש, עושה דרך אישית כל כך רוויית מהמורות?

מתפללת להקים בית

את טל אוחנה הכרתי בריאיון שקיימתי איתה ל'בשבע' לפני ארבע שנים, כשנבחרה לראשות המועצה והיא בת 34 בלבד. אוחנה סיפרה על החלומות להפוך את ירוחם לראשונה במוביליות חברתית, על תוכניות להביא אליה הייטק ולצד זה להפוך אותה לירוקה ופורחת. דיברנו על כוחה של מנהיגות שצומחת מתוך המקום, על הבחירה להישאר בירוחם, ועל קבלת אחריות.

אוחנה מחוברת לירוחם בנימי נפשה, באורח חייה, באמונותיה. היא דור שלישי במקום. הסבים והסבתות שלה בנו את העיירה, והביאו משפחות גדולות לעולם. כשאביה של אוחנה נקלע לקשיים כלכליים, היא נרתמה לפרנס את הבית במשך עשור ועשתה זאת בשמחה. התרשמתי מהאישה הזאת עמוקות. עם שתי רגליים יציבות על הקרקע ומבט מפוכח וצופה למרחוק, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה עבור משפחתה, חבריה, עירה.

שמה נקשר בהצלחות ציבוריות רבות והיא נחשבת לאישה מעוררת השראה. בשבוע שעבר הבנתי שגם המסע האישי שלה מעורר השראה לא פחות. מוריה קור ואופיר טריינין ליוו אותה במשך שנתיים של טיפולי פוריות, החיפוש והמציאה של בעלה צחי, והולדת בתה כרם זוהרה. קור וטריינין צררו הכול בפרק של 'זמן אמת'.

אוחנה מודעת לכך שהבחירה שלה לפעול למען ירוחם גרמה לה לשלם גם מחירים אישיים. בסצנת הפתיחה היא מתפללת שחרית, וכשהיא נשאלת על מה היא הכי מתפללת כעת, היא משיבה בפשטות: "להקים בית על כל המשתמע מזה".

בגיל 36 היא מתייעצת עם רב שאומר לה להתחיל בטיפולים משמרי פוריות. הזוגיות בוא תבוא, הוא מבטיח. היא יוצאת לדרך ועל ראשה ניחתת בשורה קשה: הסיכויים שתוכל להיות לאם נמוכים מאוד. עליה להתחיל כאן ועכשיו. בכל יום שעובר אובד עוד משהו מהיכולת הזאת. אוחנה לא מתבוססת בכאב. היא מתחילה בסדרת טיפולים כואבת ומפרכת. היא נכשלת, קמה, מנסה שוב ושוב. לא מתייאשת.

אבל זה לא רק זה. לא מדובר רק בתושיה. אוחנה צועדת במסע הזה מתוך כבוד עמוק למסורת, ממקום של אמונה עמוקה וענווה כלפי אלוקים. יש לי הרבה מה ללמוד ממנה.

אחרי שהרופאים מרימים ידיים, היא מחליטה לנסות עוד סיבוב אחד. זה מצליח. אבל אז אומרים לה הרופאים שאם הביצית לא תופרה ותוחזר מיד, היא לא תשרוד. אוחנה יודעת שרבנים רבים מתנגדים להפריה חוץ־גופית לאישה שאינה נשואה, והדבר גורם לה לחיבוטי נפש. היא נוסעת אל הרב שדרבן אותה להתחיל בטיפולים ומפנה אליו את השאלה האם להפרות את הביצית ולהחזיר את העובר או לא, מתוך קבלה מוחלטת של פסיקתו, יורה מה שיורה. האם הייתי יכולה לעמוד בניסיון הכל כך קשה הזה, לקבל עליי את גזרתו של הרב? בכנות, אני לא יודעת.

אוחנה מכבדת את המסורת לא רק במובן של הלכה, אלא במובן של הנורמה המקובלת על הסבים והסבתות שלה, על בני העיירה שהיא עומדת בראשה. אחרי שהטיפול מצליח, ואוחנה רואה את הדופק המיוחל כל כך פועם בתוכה, היא מודה לה' בקול נרגש ונוסעת לספר לסבתא זוהרה.

זה כור מחצבתי

"סבתא, את יודעת שבאתי לספר לך בשורה טובה, באתי לבשר לך שאני בהיריון", היא אומרת וקולה נשבר. כמה דמיינה את הרגע הזה, שבו תוכל לספר לסבתה האהובה שהיא נושאת בתוכה חיים. כמה סבלה למענו. סבתא אמורה להיות מאושרת. הנה סוף סוף נכדתה האהובה מצפה לילד. אבל היא מסרבת להבין. "את עוד לא התחתנת. אני רק רוצה לשמוע שיהיה לך גבר. שתתחתני ותהיי מאושרת, תתחתני השנה".

במקום לכעוס על סבתא, במקום לתהות איפה האמפתיה, אוחנה מגיבה בהבנה. "זה כור מחצבתי, זו המסורת, אני לא מתכחשת לתרבות שממנה אני באה. אני באה ממקום שיש סדר מאוד ברור באופן שבו מביאים ילדים לעולם". ככה. היא מביאה את התמימות הירוחמית למסך. לא תמימות מטופשת או פסיבית, שכל כך הרבה אנשים אוהבים להתנשא עליה. תמימות של בחירה להשלים עם העולם והסדר שלו, להשלים עם האמונה שממנה באה.

אוחנה בוחרת גם להודות על הכול. אני צופה בניסיונות שלה וכואבת. עוד מכשול, עוד קושי, והיא אומרת תודה. גם כשבסוף המסע, כשלצידה כבר איש שנישא לה כדת משה וישראל, והיא מגיעה ללדת, העוברית נמצאת במצג עכוז והיא נאלצת ללדת בניתוח קיסרי - גם אז היא מקבלת את הדין בענווה. "נורא רציתי לידה רגילה, אבל מי אני שאקבע".

התינוקת באה לעולם ואיתה גם תובנות חדשות של אוחנה. אחרי כמעט ארבע שנים של עמידה בראשות המועצה, היא מצעידה את ירוחם קדימה. היא קידמה מיזמים חדשים, יש הגירה חיובית לעיר ושמה נישא בפי רבים. אבל חלק מההישגים שלה עוברים מעל ראשיהם של תושבי המקום. הם לא מתחברים להייטק, לא מתעניינים במה שקורה לעיר שלהם, השינויים הנהדרים האלה לא נוגעים בהם. וגם זה מגיע לסרט.

כשאוחנה חוזרת לעבודה כאמא טרייה, היא רואה פתאום דברים אחרת. "משהו בתנועת הלב שלי בעולם בכלל השתנה", היא אומרת, ומבינה שהיא צריכה לעשות כמה צעדים אחורה, אל החברים, המשפחה, התושבים, ולחבר אותם אל הטוב החדשני הזה שמתחולל סביבם. את זה היא תעשה לא בוועידות מעונבות, אלא בהסברה פשוטה. פשוטה כמו אהבה של ילד. "כדי להחזיר בחזרה רגעים פשוטים של אהבה ואמונה", היא חותמת, "לפעמים יש ערך רק בחיבוק".

לתגובות: [email protected]

***