מסורת היא לא רק שיר מ'כנר על הגג' שברגע זה תקעתי לכם בראש ליומיים לפחות, מסורת היא העוגן שמייצב את חיינו כיחידים וכקהילה. גם ברחוב החדש שבו אני גר זה כשנה, עודכנתי די מהר במסורות המקובלות. "הדייר החדש ביותר אחראי להביא דואר לכולם", "דיירים ששמם הפרטי ושם משפחתם מתחילים באותה אות זכאים לחניה אחת בלבד" ו"ליעקבי אסור לרכוב על סקייטבורד באמצע השבוע".
רוב המסורות הרגישו אישיות באופן מחשיד.
אבל לקראת חג השבועות האחרון עודכנתי במסורת קצת יותר אטרקטיבית: על האש משותף לדיירי הרחוב בצהרי חג מתן תורתנו.
זה המקום להקדים ולומר שסחבק בן של רב ובכללי נצר ליהודים שמרנים, כך שבבית אבא לא זכיתי לראות מנגל דלוק ביום טוב. יותר נכון יהיה לומר שגם הפלטה הרגישה דיעבדית. אבל אם ברומא יש להתנהג כרומאי, אז בארץ ישראל על אחת כמה וכמה.
אז הודעתי להורים שהשנה אני מתיישר עם מנהג המקום ואישרתי הגעה. אלא ששם רק התחילה השמחה. המנגל המדובר הרי מתקיים ברחובה של עיר, איפה שהשמש קופחת והאספלט מתקפח, אז כמה שעות לפני שבת ניתנה ההוראה לכל הגברים ברחוב לצאת להקים את הצילייה. שאלתי את אשתי אם אני נכנס לגדר גבר לעניין הקמת מבנים, היא אמרה שאולי מתוך שלא גבר יבוא לידי גבר ושלחה אותי להעמיד פנים של מבין.
בחוץ, יקי ודורון כבר הניחו את היריעות על הכביש כדי לחבר אותן יחד באזיקונים – מלאכה שלחלוטין נמצאת בתחום היכולות שלי, אז התנדבתי ברעש גדול, מתוך הבנה שמכאן זה רק ייעשה מאתגר יותר. "זאת מלאכה שצריכה לגופה", זרק מר דוקן שחלף בסמוך, "רוצה לומר אפילו גופה יכולה לעשות את זה". כולנו צחקנו צחוק בריא ומר דוקן הלך הביתה מבלי לנקוף אצבע לטובת הצילייה. אפילו את הבדיחה על חשבוני הייתי צריך להמציא בשבילו.
תוך כדי העבודה ביקשתי מכל הגברים הנוכחים שיקפידו לציין בנוכחות אשתי כמה חיוני הייתי בבניית הצילייה וכיצד התרומה שלי הייתה מכרעת להצלחת הפרויקט. שלמה השכן אישר שהעניין יטופל ושהוא לוקח על עצמו לוודא שהקרדיט יגיע.
אחרי שהיריעות חוברו התחלנו לקשור אותן אל הבתים מחד ואל הגדר מאידך. כאן לאט לאט התרומה שלי התחילה להתמסמס, אבל הקפדתי בשביל הנראות להצביע לכל מיני צדדים ולצעוק עצות שנראו לי רלוונטיות: "סובב את הראצ'ט", "תן לו בזווית", "תמתח, אחרת תהיה בטן", ועוד כהנה וכהנה משפטים של מבינים. לבסוף הגיע הרגע המכונן של הבנייה – הרמת עמוד גבוה במרכז הצילייה, מה שהפך את הצילייה בן רגע לאוהל קרקס ראוי לשמו. יציבות העמוד, אפעס, נראתה לי מוטלת בספק. "העמוד הזה ייפול ברוח מצויה", זרקתי ליקי הערכת מצב סקפטית, ואז הוספתי "יופי של עבודה על הראצ'ט" בשביל הרושם הטוב.
יקי, נאמן לאפיון שלו כאדם שלא מתרגש - לא התרגש. "יהיה בסדר", הוא אמר לי ברוגע מחשיד והלך להתארגן לשבת.
במשך כל השבת העמוד התנודד כשיכור אבל נשאר על עומדו, כאילו אימת יקי נפלה עליו. התחלתי לחשוב שמא מדובר בעמוד פלאי סטייל עמוד האש או עמוד הענן. רק שבניגוד אליהם הוא היה עמוד שעשוי מעמוד. עמוד העמוד. על כל פנים, צהרי שבועות הגיע והשכנים התחילו לטפטף אל הצילייה כדי לאכול. מי לא נפקד כהיום הזה. ובכן, אני אגיד לכם מי נפקד. יקי הממזר. פלא שהוא היה רגוע. באמתלות שלא ראוי לפורטן מרוב מופרכותן, הוא הודיע שייאלץ להיעדר מהאירוע. בתמורה, העמוד, שהדבר היחיד שעצר אותו מליפול היה, מסתבר, נוכחותו של יקי, התחיל להתנועע בעוצמה יתרה כמו לולב פסול שגאה בעצמו במיוחד.
הארוחה התקדמה, דברי תורה נאמרו, סטייקים נאכלו, גרעינים פוצחו ונראה היה שהכול יסתיים בכי טוב. הרמתי כוסית לחיים ואיחלתי לשכנים האהובים מכל הלב חג שמח ושיזכו לקבל תורה מתוך אהבה, פרנסה טובה ובריאות. איך שאמרתי "בריאות" עמוד העמוד החליט לסיים את האירוע והתרסק כמו נחום־תקום מקולקל על הראש של אחת השכנות המסכנות.
שלמה השכן, שיהיה בריא, לא פספס את ההזדמנות: "הצילייה זה הכול יאיר עשה!"
הוא מצא זמן לתת את הקרדיט, ועיני כולם נחתו עליי כאומרות: "ידידי, תכף גם חניה אחת לא תהיה לך".
בשלב הזה יקי החליט לקפוץ לראות מה שלום אוהל הקרקס, וגילה את כולנו קבורים מתחת ליריעות כמו ילדי גן מתחת למצנח פעילות ביום הולדת.
"אמרתי לכם שהעמוד ייפול", הוא צקצק בתסכול וניגש לבדוק מה שלום השכנה שנכון לשעת כתיבת שורות אלו לא מדברת איתי.
במוצאי החג התקשרתי לאמא שלי לספר לה מה קרה במנגל אבל היא, עשה רושם, לא הייתה מאוד מופתעת. "נו, מה רצית יאיר?" היא אמרה ספק בגערה ספק בעוד יותר גערה, "זה מה שקורה כשמחללים את החג בפרהסיה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***