דרך חדשה־ישנה

הדברים שאמר ח"כ משה אבוטבול מש"ס בכנסת לפני כשלושה חודשים משקפים את הלך הרוח הרווח בציבור החרדי על גווניו, ובציבור הדתי־לאומי בחלקו, ביחס למתווה הגיור המוצע על ידי סגן שר הדתות מתן כהנא: "רצו להעביר פה חוק שהיה גורם לבזות גם את הגיור הליצני הזה, גם את היהודים בכל העולם כולו, ובעיקר גם כן את אלה שהתגיירו, הגרים שבעצם היו מרומים, היו מרמים אותם שכאילו הם יהודים. כאילו הם יהודים, אבל בעצם הם נשארים גויים, גויים לכל דבר".

מגילת רות שקראנו בשבועות זימנה לנו את האפשרות לבחון מחדש את יחסנו לגרים. זו העת לבדוק מהיכן הסיקו המתנגדים למתווה הגיור את מסקנותיהם. נראה כי הדיון הציבורי מבוסס על מידע שגוי, ולעיתים רבות מטעה, ולכן כדאי שנעיין בפרטיו של החוק המוצע באופן בלתי אמצעי.

הסדרת המצב הקיים

תחילה, המצב החוקי הנוכחי. תקפותו של הגיור במדינת ישראל היום מבוסס על חוק מנדטורי (!) 'פקודת העדה הדתית' משנת 1927, וזה לשון החוק בסעיף 2:

"(1) אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תינתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת אישור, המעידה שנתקבל אל אותה העדה הדתית, ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב.

(2) כשתנוח דעתו של הממונה על המחוז בדבר זהותו של המבקש ומשתיראה לו תעודת האישור המוזכרת בסעיף קטן (1), ירשום את דבר המרת העדה וייתן למבקש תעודת אישור על אותו רישום".

בשנת 1939 התווספה תוספת שנייה - 'דבר המלך במועצתו', שכללה רשימה של אחת־עשרה עדות ובהן העדה היהודית.

מכוח חוק זה, הרב הראשי, בהיותו "ראש העדה הדתית" של היהודים, הוא הסמכות הבלעדית והיחידה למתן תעודת אישור ליהדותו של אדם שהמיר את דתו במדינת ישראל, ולבאי כוחו נתונה הסמכות להעניק תעודת אישור לרישום יהדותו של המתגייר ("הממיר את דתו" בלשון החוק).

נראה עתה כי מטרתו של המתווה המוצע אינה לפגוע במתגיירים, כפי שטענו חברי כנסת שונים, ולא לפצל את עם ישראל, כפי שטען הרב לאו במכתבו לראש הממשלה, ואף לא לפרוץ פרצה בכניסה לעם היהודי, כפי שכתבו חברי מועצת חכמי התורה.

מה יש בו, בחוק המוצע? ראשית, יש להדגיש שיכולים להתגייר באמצעותו רק אזרחים של מדינת ישראל, וממילא לא נכונות הטענות שנשמעו באשר להיותו פתח למסתננים או למהגרי עבודה למיניהם. שנית, החוק בעיקרו בא להסדיר את מערך הגיור בישראל בחוק עדכני, באמצעות מתן סמכות לרבני ערים. בלשון החוק המוצע: "יוקמו מותבי גיור מקומיים שיוקמו על ידי רבני עיר כהגדרתם בחוק זה ובכפוף לתנאים שיפורטו. לשם כך יוקם מחוז רבני ערים במערך הגיור הממלכתי, שיתווסף על המחוזות הקיימים".

כלומר, תפקידה של הצעת החוק הוא להסדיר את המצב הקיים ולהוסיף לו אפשרות גיור נוספת, שנתונה לסמכותם של "מותבים מקומיים". ההרכב של המותב המקומי בחוק אף הוא מוסדר ומפורט: "בראש מותב בית הדין המקומי יעמוד רב עיר, אשר קיבל אישור ממנהל בתי הדין המקומיים להקמת מותב". לאחר מתן האישור, רב העיר יבחר, על פי אמות מידה שאף הן קבועות בחוק, שני דיינים נוספים מתוך מאגר הדיינים הקיים. כמו כן מאפשר החוק לרב עיר "להסמיך כראש מותב מקומי דיין בית הדין לגיור, בכפוף לאישור ראש מערך הגיור", וגם זאת במגבלות הרשומות בחוק למי שראוי להיות בהרכב מותב מקומי (היינו: היותו רב עיר בהווה או בעבר, או רב יישוב, בעל ותק של עשר שנות כהונה והמלצה משני דיינים מבית הדין הרבני הגדול לערעורים). למקרים יוצאי דופן שבהם נמצא שהמותבים אינם פועלים כדין – ישנה אפשרות לפנייה וערעור לרב הראשי לישראל.

מכאן עולה שהסמכות לגיור נתונה בידי דיינים שכולם יראי שמיים, המוסמכים על ידי הרבנות הראשית כרבנים וכדיינים, והטענות על כך שיש כאן אפשרות להכנסתם של רפורמים למערך אינה נכונה. ההפך הוא הנכון: בתי הדין המוצעים משמרים את הבלעדיות של מוסמכי הרבנות הראשית (כולם אורתודוקסים). כאן אנו מגיעים לחידוש שעולה מהחוק המוצע: בעיקרו, המתווה החדש של הגיור בנוי על ביזור של בתי הדין המתגיירים כך שהרכבי בתי הדין, זהותם של הדיינים ושיקול הדעת באשר לתנאי הגיור לא יהיו עוד בסמכותו הבלעדית של הרב הראשי.

אם החוק ייכנס לתוקף, סביר להניח כי יופחתו ההנחיות שנתונות לשיקול דעתו הבלעדי של הרב הראשי, המשמש בתפקיד נשיא בית הדין וראש מערך הגיור. אולם נראה כי הציבור איננו מכיר את ההשלכות של התנהלות ריכוזית זו. על כן אמנה מספר דוגמאות שמדגימות את המצב הקיים על מורכבויותיו.

במצב הנוכחי ניתנות הנחיות משתנות באמצעות הדוא"ל אשר מונחתות על הדיינים ללא דיון מקדים וללא בדיקת ההשלכות על המתגיירים. בחלק מהמקרים ההנחיות הללו אפילו אינן מועלות על הכתב. בכתב ניתן למצוא רק הנחיה לנהוג בהתאם ל"הנחיית הדיין שניתנה בעל פה". מגבלות חדשות מוחלות על מתגיירים ללא מתן שיקול דעת לדיינים, כך לדוגמה: החובה של מתגייר ששם משפחתו כהן לשנות את שם המשפחה כתנאי לגיור, או הצורך באישור של הרב בכל גיור שבו עוברים יותר משלושה חודשים מיום הגיור ועד לחתונה כאשר האיש והאישה נמצאים בקשר זוגי, הערמת קשיים בגיור של בנות לאב יחידני ועוד. הנחיות אלה הן כמובן עצות טובות וראויות למתגיירים רבים, אך להתנות את הגיור בשיקול דעתו של הרב הראשי במקרים הללו כשעיניו אינן רואות את המתגיירים, ולהעדיף מתן הנחיות סטנדרטיות על שיקול הדעת של הדיינים, נראה לפחות תמוה.

לסייע בשחיקת הזהות היהודית

אכן יש בחוק המוצע הפחתה במידה מסוימת של מעמדו הישיר של הרב הראשי ביחס לכל אחד מהמתגיירים במדינת ישראל. עם זאת, מאחר שכל בעלי התפקידים המגיירים היושבים בכל ההרכבים - בין אם מכוחם כרבני ערים ובין אם מכוחם כדיינים - מוסמכים על ידי הרבנות הראשית, מעמדה של הרבנות הראשית נשמר. למעשה, נעשה כאן ניסיון ראוי לייצר איזון מחודש בין מידת הריכוזיות שניתנת לרב ראשי במדינת ישראל ובין שיקול הדעת של רבני ערים שנבחרו מתוקף ההכשרה שניתנה להם על ידי הרבנות הראשית.

איזון מעין זה איננו דבר חדש. בשנים שבהם העם היהודי חי בתפוצות, האחריות על הגיור היתה בידי רבני הקהילות. אומנם, עם הקמת מדינה יהודית ריבונית, אך טבעי היה שהאחריות לגיור תהיה ממלכתית, ומערך הגיור הקיים אכן מממש את האחריות הזו. עם זאת, כפי שמראים הנתונים, דרך פעולתו של המערך איננה מיטבית, ובמקרים רבים המערך אינו נותן מענה מספק לאתגר שלפתחנו. כדי לעמוד באחריותנו בשנים הרות גורל לעיצוב זהותה היהודית של מדינת ישראל עלינו לעשות כל שביכולתנו לסייע במניעת שחיקת הזהות היהודית ודילולה. לשם כך נדרש תיקון.

אני סבורה שהחוק המוצע יסייע במימוש האחריות שלנו כלפי זהותה היהודית של המדינה, לא רק בשל השיפור במערך הגיור, אלא גם משום שהוא ממצב בצורה מאוזנת יותר את מקומה של הרבנות הראשית במדינה. לתפקיד הרב הראשי יש חשיבות רבה, אך עינינו הרואות שניהול ענייני הדת במדינה בשבעים שנות קיומה לוקה בחסר. אציין כי אף שההסדר החוקי אינו מיטבי, דומני שהחוק במתכונתו הנוכחית מציע דרך חדשה־ישנה לפעולת הגיור הממלכתי שיש בה איזון בין שימור המסגרת האחידה של כלל מערך הגיור ובין מתן סמכויות לרבני ערים, כולם תלמידי חכמים ויראי שמיים, בעלי מגוון תפיסות עולם הלכתיות בתחום הגיור.

בשולי הדברים אוסיף כי למתווה הגיור במתכונתו הנוכחית גם מספר חסרונות שלא זכו להד ציבורי, כמו מעמדם הבלתי מוסדר בחוק של גיורי צה"ל ושל בתי הדין העצמאיים. נראה לי כי ישראלים רבים אינם מודעים לגודל האתגר של שמירת הזהות היהודית של מדינת ישראל הניצב לפתחנו, ולחלקם ההכרה ההלכתית בזהות היהודית כלל אינה חשובה או מרכזית. את הפתרון המוצע ראוי שיקדמו יחד, תוך נשיאה משותפת בעול, כל מי שזהותה היהודית של המדינה חשובה לו. בעת הזאת, תמיכה בפתרון המוצע בחוק הגיור תהיה נקודת פתיחה חדשה וראויה.

ד"ר טובה גנזל היא ראש תוכנית המצטיינים 'כרמים' בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן, ומרצה במדרשה לנשים

***