נסיעה באוטובוס בארץ הקודש מזמנת לעיתים חוויות מעניינות. לפני מספר ימים רציתי לעלות על קו 14 בירושלים. התחנה הייתה במרחק כמאתיים מטר הליכה מהרמזור שלידו עמדתי, והנה קו 14 עוצר ממש לידי, ברמזור. בחישוב מהיר הערכתי שהסיכוי לתפוס אותו בתחנה לאחר שהרמזור יתחלף קלוש. ניסיתי את מזלי וסימנתי לנהגת שאשמח מאוד לעלות כאן, ברמזור. זה נגד החוק, אני יודע, בדרך כלל זה גם לא עובד, אבל לפעמים הנהגים רחמנים. במקרה זה הנהגת הייתה אכן רחמנייה. היא פתחה לי את הדלת בחיוך גדול וגם לאחר מכן יצאה מגדרה – אין לי מילים אחרות לתאר את נדיבותה – כדי להסביר לי בתור לא ירושלמי, איפה בדיוק עליי לרדת כדי להגיע ליעדי. כל זה בסבר פנים יפות... ובמבטא ערבי מובהק. תמיד יש לחשוש לאי־הבנות או לפירוש מוטעה של המציאות, אך התחושה שלי באותו רגע הייתה שהיא רוצה להעביר לי – גבר ישראלי־יהודי מבוגר, בחזות של מתנחל – מסר: אל תחשוש ממני, אני רוצה לחיות איתך בדו־קיום, לא כולנו מחבלים.
חוויה זו התחברה לי עם אירוע אחר. בכנס השמרנות הישראלית שהתקיים בירושלים ימים ספורים לפני המפגש הבלתי אמצעי עם נהגת האוטובוס הערבייה, נכחתי במושב בשם "מיעוט מוסלמי במדינה יהודית" שבו נשאו את דבריהם, בין השאר, שני מוסלמים ישראלים. שניהם טענו בכל תוקף שלרוב ערביי ישראל אין בעיה לחיות במדינת הלאום של היהודים. הם מודעים היטב ליתרונות היותם ערבים־ישראלים ולא היו מחליפים את מעמדם בשום אופציה אחרת הנראית באופק באזורנו. רובם גם לא מגדירים את עצמם פלשתינים. שני הדוברים המוסלמים טענו שהרשימות הערביות שבכנסת הנוכחית – הרשימה המשותפת ורע"ם – אינן מייצגות את אותו רוב דומם שבשמו דיברו הם. השאלה המתבקשת שעמדה לי על קצה הלשון במשך כל המושב הנ"ל ושאכן הופנתה לשני הדוברים בסיומו הייתה זו: אנחנו מבינים שהרוב הדומם לא הולך להפגנות, זו הרי המשמעות של היותו דומם; אולם הנציגים הערבים בכנסת נבחרו בבחירות דמוקרטיות חשאיות. אף אחד לא הכריח את ערביי ישראל לשים מאחורי הפרגוד פתק לרשימה המשותפת או לרע"ם! אז היכן הרוב הדומם שאתם מדברים עליו? התשובה ששמענו הייתה שאותו רוב דומם עד כדי כך שהוא לא הולך להצביע, וזאת בשל חוסר הייצוג שלו בקרב המפלגות הערביות הקיימות. עד כאן תורף דבריהם של שני הדוברים הערבים בכנס הנ"ל.
אף כי אחוז ההצבעה במגזר הערבי אכן נמוך יותר מאחוז ההצבעה במגזר היהודי, אין לי כלים להעריך אם הפערים גדולים דיים כדי לתמוך בטענת הרוב הדומם שהועלתה על ידי שני הדוברים. עם זאת, שני הדוברים הערבים הנ"ל וגם המפגש עם נהגת האוטובוס חיזקו אצלי את התחושה שמדובר בתופעה קיימת – גם אם היקפה אינו ברור, לפחות לי.
על הימין בישראל המתעתד לחזור לשלטון להשקיע מאמצים בחיפוש אחר פרטנר ערבי־ישראלי: אותם ערבים שלמרות היותם חלק מחברה עם תרבות דמוקרטית לקויה, אחוזי אלימות גואים ורמת שחיתות גבוהה במיוחד בשלטון המקומי, רוצים להיות ישראלים ולהתחבר אלינו. לא, הם לא ישירו את מילות התקווה (כי נפשם הערבית לא הומייה), והם גם יעלו דרישות לצדק חברתי (חלקן מוצדקות, חלקן מוצדקות פחות). אך הם יניפו בגאווה את דגל ישראל, לא ידרשו זכויות לאומיות, ועם השנים צעיריהם גם ילכו לשירות לאומי. אני משוכנע שיש אזרחים ערבים רבים שיחתמו על מתווה שכזה. השאלה, כאמור, היא אם יש מספיק כאלה.
בעיניי, יש אינטרס יהודי־ישראלי מובהק למצוא תשובה לשאלה זו. אינני מומחה לחברה הערבית וקשה לי לדעת אם וכיצד יוכלו אזרחים ערבים דוממים לצאת מהפסיביות שלהם ולהתגבר על הפחד מאלימות, שכידוע מאוד נוכחת בחברה הערבית ועלולה להתפרץ נגדם מצד אזרחים ערבים פחות דוממים. אבל טוב יעשה הימין (ובפרט הציונות הדתית – כתנועה וכמפלגה) אם יחרות על דגלו, בין יתר מסריו, גם את החיפוש אחר פרטנר ערבי־ישראלי שאינו מגדיר את עצמו פלשתיני. אנחנו חייבים לשדר לפרטנר זה כנות והזמנה לדיאלוג, כולל קריאה מפורשת שיאזור אומץ, יתארגן במסגרת חברתית כלשהי וישמיע את עמדתו בפומבי בקרב האוכלוסייה הערבית, ולא רק לאוזניים יהודיות. אף כי זה אמור להיות בראש ובראשונה אינטרס של האזרחים הערבים עצמם, מהלך זה חשוב לא פחות עבורנו. עצם הנראות של קבוצה שכזו בציבוריות הערבית במדינת ישראל יכול לחולל שינוי אמיתי ביחסים בין יהודים לערבים כאן.
אם הפרויקט לא יצליח והפרטנר המיוחל יתברר כחבר דמיוני – והניסיון ההיסטורי רווי האשליות מלמד שיש לכך סבירות גבוהה – אזי לפחות עשינו ניסיון כן ואמיתי. הלכידות הפנימית של העם היושב בציון רק תרוויח מניסיון שכזה, גם אם תוצאותיו תהיינה מאכזבות, ובכל מקרה נצא מאזור הדמדומים של השערות ונדע איפה אנחנו עומדים.
***