נולדים עם זה?
כן ולא. כלומר כן נולדים עם זה, אבל לא, זה ממש לא מספיק. גם שחקן כדורסל או כדורגל נולד עם זה, אבל הוא מתאמן בכל יום. כנראה נולדים עם הניצוץ, עם התשוקה לדייק במילים, אבל את אומנות ליבוי האש וצירופי המילים יש ללמוד, וכל המרבה ללמוד הרי זה משתבח.
מאיפה באים הרעיונות?
מאיפה לא? מהתור במכולת, מחסר־בית שהשתלט על חדר המדרגות של בניין משותף. מלידה, מילדות, מזקנה, מפטירה, מגעגוע, משכחה. מסתם יום של חול, משהו בוודאי מסתתר שם, בחול. איפה שתניח את האצבע ממתין סיפור, רק צריך לתת את הדעת. ככלל, נדמה לי שסופרים קורצו מן החומר של תשומת הלב. עשרה אנשים ישתתפו באותו אירוע, תשעה יעברו לסדר היום, אחד יבחין ברגע הזה שכדאי להשתהות עליו, לפעמים הוא גם ראוי להיכתב.
והשראה? יש דבר כזה?
כן, אבל לרוב הכתיבה מביאה השראה ולא להפך.
הסיפורים שכתבת הם עליך, נכון?
כן. הם עליי. אבל גם עליך. הם על המון אנשים.
כן, אבל זה קרה לך, נכון?
אולי. ואולי לא. זה אמור לעניין רק טורי רכילות בעיתון.
רגע, לא הבנתי, זה סיפור אמיתי או סתם דמיון?
זה לא סיפור אמיתי וזה ממש לא סתם דמיון. מישהו חכם אמר פעם שסיפור אמיתי קרה רק פעם אחת לאדם אחד, אבל סיפור דמיוני קורה המון פעמים להמון אנשים. סיפור טוב לא אמור לספק אמת היסטורית, הוא אמור לגעת בך, לעורר מחשבה, לפתוח פתח להתבוננות שבלי הסיפור הזה אולי הייתה חסרה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מדרשי אגדה, כפי שהיטיבו להסביר הרמב"ם והמהר"ל, לא נועדו לומר מה בדיוק קרה. הם באו לעולם להפגיש אותנו עם מהות, עם רעיון. מכיר חנהל'ה ושמלת השבת, נכון? זה באמת חשוב אם הייתה ילדה כזאת, אם היה פחמי? הילדה הזאת, שכנראה לא הייתה ולא נבראה, הביאה לעולם מתנת חסד שחנהל'ה אמיתית לא בהכרח תצליח להביא.
אז אתה רוצה להעביר לנו מסר?
אם הייתי רוצה להעביר לך מסר, הייתי מעביר לך מסר. ברור. קליט. פשוט. אני רוצה לשתף אותך בחוויה עמוקה, כזו שתזיז אותך מאזור הנוחות ותעורר אותך לחשוב, בעיקר להרגיש, כפי שבחיים המציאותיים אנחנו מתקשים לעשות. אני רוצה להעביר אותך חוויה דומה לזו שעברתי בשעת הכתיבה. לתהות, לחשוב, לבחון, להרגיש. וברור שבעצם בחירת הסיפור הזה והדמויות הללו, ובטוויית העלילה הזאת, דווקא זאת, רציתי לומר משהו לעולם. בוודאי. אבל זה לא "מסר", זה גדול ממסר. בשביל מסר לא מבזבזים ארבע מאות עמודים. זה משהו הרבה יותר רחב ומשמעותי, זה מפגש עם עולם חדש, כוח חיים.
יומרני, לא?
כן, אבל בשביל פחות מזה אין בעיניי טעם להשקיע. כלומר, ביני וביני, או ביני ובין המגירה שלי – כן. אבל לעולם מגיע יותר.
תגיד, בתור סופר דתי, יש דברים שאתה רוצה לכתוב ואתה לא יכול?
תגיד, בתור אדם דתי, יש דברים שאתה רוצה לעשות או לחשוב או להגיד ואתה לא יכול? זה אותו דבר. אני כותב מתוך מה שאני. כמו שבשבת אני לא מרגיש שאני חייב לפתוח את האור אבל מישהו שם לי נייר דבק על השאלטר ולא מרשה. אני מחובר לשבת, זה אני. ככה גם בכתיבה.
וזה לא מגביל אותך?
אין דבר טוב ליצירה יותר מהגבלה. סטנדאפיסטים שנמנעים מבדיחות גסות נאלצים להצחיק באיכויות עמוקות יותר. סופר שכותב אהבה בצניעות נוגע בעומקי הקשר ולא נשאר רק בממדי הגוף. נסה תרגיל: כתוב שיר אהבה. עכשיו כתוב אותו שוב, מבלי להזכיר אפילו מילת רגש אחת. אל תכתוב "אהבה" על הטיותיה השונות, אל תשתמש במילה "לב". אל תכתוב "מרגיש", "מתרגש", "מתגעגע". כתוב כאילו הוציאו את כל מילות האהבה אל מחוץ לחוק. תופתע לגלות מה ההגבלות הללו יעשו לשיר שלך.
רעיון מעולה.
באהבה.
נפסלת.
אחת-אפס לך...
תגיד, כמה זמן לוקח לכתוב ספר?
בדרך כלל כמה שנים, אבל קשה להעריך. רוב הסופרים לא יושבים מבוקר עד ערב וכותבים, זה מתרחש בצד חיי המשפחה, משימות העבודה ושאר אתגרי החיים. זה מה שמאריך את תהליך היצירה, אבל כשחושבים על זה, אולי זה גם מה שמשבח אותה.
סליחה שאני מחשבן לך, כן, אבל זה לא ביטול תורה?
אם אתה שואל בהיבט ההלכתי הפשוט – אני לא מברך ברכות התורה לפני שאני כותב את זה, אני מניח שגם הקוראים לא מברכים. אבל במובן הרחב, בעיניי, תורת חיים מנביעה יצירה על כל מרחבי החיים, ואם כותבים את הספרים מתוך עולם של אמונה, אולי מתגלה שם הרבה תורה. ברור שיש תהליכים עמוקים שעוברים עליי ככותב ועל חלק מהקוראים, תהליכים שלקרוא להם ביטול תורה זה צמצום עגום של התורה. שווה לך לקרוא את חליפת המכתבים בין הרב קוק לסופר אז"ר, על הנחת העבודה של אז"ר שספרות יהודית צריכה לעסוק רק בשאלות רוח יהודיות, ועל דברי הרב קוק שהנחת העבודה הזאת היא עוד שריד מעליבותה של הגלות.
בוא נחזור למלאכת הכתיבה. אתה יודע את הסוף כשאתה מתחיל, נכון?
עם יד על הלב, אני לא יודע אפילו את העמוד השני.
לא נכון.
כן נכון, אבל זה חלק מהקסם. לבוא פתוח, להסכים ללכת לאיבוד בדרך. לקחת סיכון שאולי כל מה שכתבת ילך לאיבוד. אבל כשבאים בלי לתכנן מראש, אתה ניגש בכל פעם לכתיבה סקרן, מלא תשוקה לגלות לאן זה ייקח אותך, לאן זה ייקח אותן, את הדמויות.
אז איך יודעים שהגיע הסוף?
כשהקצוות שנפתחו במהלך הכתיבה מתחילים להתחבר, כשהדמויות כבר עשו מסע משמעותי מנקודת הפתיחה אל הדבר הבא, כשאתה מרגיש כבר רוויה – כל אלה סימנים שהסוף מתקרב.
אוקיי, אז נגיד שכתבתי ספר ובא לי להוציא לאור, מה אני עושה?
לפני שעושים, שווה לשאול אם נכון לעשות. לשאול את עצמך מה יביא הספר שלך לעולם, ואם אכן יש לו מה להביא – האם הוא טוב מספיק. כדאי להראות את הספר לאנשים מביני עניין שלא יפחדו לאכזב אותך. לא להיבהל מביקורות. לכתוב שוב, במידת הצורך ללמוד עוד ועוד. לתקן, לשנות, אולי לקחת עורך מקצועי.
ואחרי שאני שלם עם הספר?
אפשר לשלוח להוצאות הספרים המוכרות, אבל שנן לעצמך אלף פעמים לא להיבהל מ"לא". כמעט כולם יקבלו "לא". שוק הספרים חלש, ההוצאות זהירות, ואם אתה לא שֵם מוכר לא ימהרו להמר עליך. תשובה שלילית איננה מספרת דבר על הספר שלך, היא מספרת בעיקר על הערכת סיכויי המכירות שלו. אפשר לתקן שוב ולשלוח להוצאות נוספות. אפשר להוציא בהוצאה עצמית ובדרך כלל להרוויח יותר מאחוזי התמלוגים בהוצאות הרגילות. אפשר בעיקר לחלום ולהגשים.
לסיום, שבוע הספר. המון כותרים חדשים. מעט ספרים "נקיים".
הנקודה היא לא רק ה"נקיים". יש על השידה ליד המיטה בהמון בתים דתיים דיסוננס אחד גדול. ספרים שהם נפלאים ספרותית, אבל העולם הערכי שלהם רחוק מאוד מעולמו של הקורא. יש הרבה סיבות לאחוזים הדלים של יוצרים שבאים מעולם של אמונה, אבל יש משהו מאוד פשוט שכולנו יכולים לעשות. אני יודע שמיד יחשדו בי שהמשפטים הבאים מעידים על אהבת בצע, אבל כיוון שתמלוגי סופרים הם לעג לרש, אני מרגיש נקי לומר: אם רוצים תרבות שמתאימה לעולם הערכי, צריך לתמוך בה. לתמוך משמע לרכוש את הספר. זה מקסים שבכל יישוב מישהו אחד קונה ספר ומשאיל לכל האחרים, אבל זה חסד על חשבונו של מי שכתב במשך שנים, ובעיקר על חשבון האינטרס הציבורי. כשהוצאת ספרים צריכה להחליט אם היא מאמינה בסופר, היא בודקת רק שורה אחת בספר – שורת המכירות. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו מה לקרוא, צריך להכניס את היד אל הכיס. ככה זה עובד.
שמעתי שדמויות מהספר הופכות להיות חלק ממשי מחייו של הסופר, זה נכון?
זה נכון. אתה חי אותן, אתה מכיר אותן, אתה כואב את כאבן ומצטער בצערן.
וזה נשמע לך שפוי?
האמת, זה שיגעון.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***