אחד הנושאים הרגישים והחשובים ביותר שמקודמים היום בישראל הוא נושא הנגישות. אנחנו פוגשים את הסוגיה בכל מקום: בדיונים בכנסת, בכניסה לאתרים פיזיים ומקוונים, באירועים המוניים.
ישנן עמותות ונבחרי ציבור ששמים את מלוא כובד משקלם כדי להביא לשיפור אמיתי בנושא. ההצלחות באות לעיתים רחוקות, מדובר בסוגיה שלרוב דורשת תכנון מעמיק ובירוקרטיה סבוכה.
ובינתיים, בעוד מבוצעות עבודות קונסטרוקציה אדירות על אתרים קדושים ומוצבות דמויות מתרגמות על במות מול קהל של אלפים, הרחק מאחור נמצא עניין הנגשת השפות הזרות.
עליתי לישראל בגיל שנתיים, מדבר וכותב בצורה שוטפת בעברית ובאנגלית. הסביבה שבה גדלתי בעיר בית שמש דוברת אנגלית בעיקרה, באופן חלקי מבחירה אך בעיקר מתוך קושי. אנחנו נתקלים בזה בלימודים האקדמיים ורואים את האתגר בלמידת שפה חדשה בגילאי 19 ומעלה.
במסגרת תפקידי אני פועל מול כמעט כל משרדי ממשלה ומשתף איתם פעולה, ורק במקרים נדירות מאוד אני מוצא שהם מפיצים מידע בשפה האנגלית, למרות היותה אחת מהשפות הרשמיות של מדינת ישראל. בכך, הם מותירים מאחור מאות אלפים שמתבססים על תרגום מקולקל של גוגל או במקרה הגרוע יותר של פייסבוק.
גופים מסוימים שאינם מחויבים בפרסום בשפות שונות מתוך הפריבילגיה של בחירת קהלי יעד עושים זאת מרצונם החופשי וזו, לכאורה, זכותם. למשרדים הממשלתיים ולחברות התחבורה הציבורית לא עומדת אותה זכות. הם מחויבים לספק שירות. הם מחויבים להקל על אלו שבחרו לעשות את דרכם ארצה מסיבות ציוניות. הן כושלות במשימה מתוך חוסר אכפתיות מביכה.
מדינת ישראל הפכה את עולי ארצות הברית לאזרחים סוג ב'. זה מתבטא בנושאים רבים והיעדר הנכונות לספק להם מידע בשפתם הוא החמור שבהם והוא בעצם האחד הכואב ביותר. נגישות היא לא רק עניין פיזי. היא עניין חברתי. מדינת ישראל חייבת לשנות גישה בנושא בהקדם, לרווחת העולים שהושארו הרחק מאחור.