שבוע טוב
שבוע טובערוץ 7

עדות אופי

גם לי הזדמן להיות בסיור בלוד בהדרכתו של בנימין, הבחור שנעצר השבוע לעיניה של רעייתו הנדהמת אחרי שערבים התנפלו על קבוצת תלמידים אותם הדריך בעיר.

אין לי מושג מה בדיוק התרחש שם, אבל נדמה לי שהספקנו להכיר את אותם שכנים ערבים, גם במאורעות תשפ"א וגם בתקופה שחלפה מאז, כדי להעריך איך התנהלו האירועים. אבל מעבר לכך, מהשעות בהן סיירנו בעיר בהדרכתו של בנימין עולה לפחות מסקנה ברורה אחת - אם יש אדם עדין נפש, רגיש ואנושי הרחוק מאלימות כמטחווי קשת הרי שזה האיש הזה.

דאגה לשלום השמאל

לא הוגה דעות אנכי ולא פילוסוף הנני ובכל זאת רציתי להעז ולהעלות כמה נקודות בעקבות דבריו של מוטי קרפל לפיהם ממשלה צריכה להתבסס על הטווח שבין יש עתיד, כחול לבן הליכוד וימינה, ולהותיר בפני הקיצוניים משני הצדדים את הברירה להתיישר או להישאר בחוץ. קרפל גם הסביר השבוע בנימתו המעודנת והרגועה שמה שמרגישים כעת בציונות הדתית הרגישו לאורך 12 שנות נתניהו כל מי שעמדתו במרכז שמאל ודרומה.

ובכן, מר קרפל היקר והנכבד, כמה הערות זערוריות:

לא אתייחס כאן לעניין העקרוני והמהותי של התלות הבלתי נתפסת של הנהגת המדינה היהודית היחידה בתבל בגחמותיה של התנועה האיסלאמית. משום מה אתה סלחן לסוגיה הקריטית הזו, אבל לא עליה רציתי להעיר, אלא דווקא לסעיפים הפחות מהותיים שבדבריך.

אז כך, לא, המרכז שמאל לא הרגישו דחויים ודחוקים במשך 12 שנות נתניהו, ואגלה לך איך אני יודע. כי הייתי כאן בשנים הללו ואני זוכר היטב שתמיד הקפיד נתניהו להצמיד לממשלתו מישהו משמעותי מהאגף ההוא ולתת בידיו מושכות משמעותיות. אני חייב להודות שלא אהבתי את המנהג המשונה הזה של נתניהו, אבל קטונתי מכדי שיתייחסו לעמדתי, אבל איכשהו הציבור בישראל הצביע ימין וקיבל את לבני כשרת משפטים, את אהוד ברק כשר ביטחון, את יאיר לפיד כשר אוצר, את בני גנץ כשר ביטחון, את עמיר פרץ ועוד ועוד אנשים שהימין לא רצה לראות אבל נאלץ לבלוע. כך שמסתבר שלא היו אלה 12 שנות תסכול ובצורת עבור השמאל הישראלי. הוא תמיד מצא לו נציגות בכירה בממשלה. זה שהעובדה הזו לא ציננה את שנאתו לנתניהו, זו כבר בעיה מתחום הפסיכולוגיה. לא קשור לפוליטיקה. מי שאמור היה לכעוס על נתניהו בהקשר הזה הוא דווקא הימין.

עניין נוסף מר קרפל, גם אם היה הימין שולט לבדו במשך 12 שנות (כפי שכנראה רוב העם רצה. דמוקרטיה, אתה יודע) הוא הקפיד תמיד לעשות זאת באופן מהוסס ומגומגם. את מערכת המשפט השאיר בלי להזיז, את תקדימי אוסלו ניסה להכיל, את פקידי השמאל שימר והנציח כברגים ללא ראש ועוד ועוד. לא ראינו ממנו צעדי ימניות "דורסניים" או מהותיים. הוא לא העז להחיל ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, לדוגמא, בעוד כשרק עלה ניחוח השלטון באפו של השמאל הוא כבר מיהר לקבוע עובדות גם במחיר חיי אדם, ואוסלו היא הדוגמא המרכזית לכך, אבל היו גם פיטורין של אנשי ימין באופן גורף ממשרות ציבוריות, הייתה גם דורסנות בעולם החינוך והאקדמיה כלפי ערכי הימין וראה מה קורה היום בתחום מינוף הלהט"ב תחת שרביטו של הורוביץ או התעלמותה של מיכאלי מצרכים בסיסיים של אזרחים שמאבר לקו הירוק.

מעולם לא שמענו את השמאל אומר, בנימה מכובדת ומתונה כמו זו שלך, מר קרפל, שנכון לעדן קצת את הצעדים שלנו כדי להתחשב באנשי הימין שמהווים יותר ממחצית העם. שם דווקא דאגו לקרוא להם ברברים, בבונים ושאר מחמאות. משום מה רעיונות של התחשבות מגיעים תמיד מימין ונענים בדורסנות ציבורית משמאל.

ושוב, את דבריי כתבתי על אף שלא ניחנתי במעלותיו ותכונותיו של הוגה או פילוסוף. חשבתי שבכל זאת בעידן דמוקרטי גם פשוט-עם יכול להביע עמדה.

אזהרה

בהזדמנות זו ולאור הניסיון העשיר שלנו עם מר נתניהו אעיר כאן עוד הערה קטנה בשולי ההערה הקודמת:

הנה לכם תרחיש ותחליטו לבד מה רמת סבירותו: אחרי מאמציהם והתרוצצויותיהם של סמוטריץ' וחבריו לתווך ולהביא לנתניהו את המנדטים החסרים מלשכותיהם של שקד, אורבך ואולי גם אחרים (האוזר? השכל?), אחרי כל הכינוסים האופוזיציוניים המשותפים, יושגו המנדטים הללו ויחלו מגעים של ממש להרכבת ממשלה חדשה, אבל אז יתברר שנתניהו פונה לבני גנץ ומותיר (שוב) בחוץ את רוקמי המהלכים ותופרי התפירות.

יכול להיות שאם נכניס מכשיר הקלטה לאותן שיחות עתידיות בין נתניהו לגנץ נשמע את נתניהו או מי מאנשיו לוחש לבני גנץ משהו כמו 'אתה חייב לגלות אחריות לאומית. זה או אתה או הקיצוניים האלה. אל תשאיר אותי איתם. תבוא במקומם'.

אני רק מזהיר.

צרות חדשות ורעיון ישן

תחקיר מטריד מאוד הוצג ב'ידיעות אחרונות' על ההתמודדות של רופאות ואחיות עם הטרדות מיניות מצידם של רופאים. אין צורך לפרט אבל הדברים חמורים קשים ובעיקר מושתקים. התחקיר הזה מצטרף לדיווחים תקשורתיים רבים שהתפזרו לאורך השנים על הטרדות של שוטרות וקצינות בידי קציני משטרה, בין אם בתחנות ובין אם בניידות בסיורים לייליים משותפים. שוב ושוב אנחנו נחשפים לפרשיה אחרי פרשיה מעולם הוראת המחול, התיאטרון והקולנוע, ואפילו העולמות התמימים של מוסיקה וציור. אפשר לצרף לכאן גם את הפארודיות הקומיות שיותר מרומזות על האווירה הטעונה והמטרידה בחברות ההייטק ובמשרדיהם של בעלי הכוח, ראשי רשויות ואתני טבע נוספים.

האם כל אלה לא מעלים מחשבה אצל מישהו שאולי בכל זאת, למרות הנאורות והקדמה, יש משהו בעניין ההוא של דיני ייחוד?

ממרומי האקדמיה

נו בחיאת, חברי האקדמיה ללשון, לא נמאס לכם לשלח אלינו מילים משונות רק כדי שישמשו קוריוז למלא בו דקות שידור ריקות בתכניות אקטואליה? אתם לא באמת חושבים שמישהו באמת ישתמש ב'שלומנות' כדי לומר פציפיזם או ב'מלהיגות' כדי לומר דמגוגיה.

נראה לי שהרבה יותר דחוף שתגיבו לעולמה הבלשני של השרה מירב מיכאלי וחברותיה בתקשורת שהחליטו לדבר עלינו ואלינו בלשון נקבה רבים\רבות, ולמעשה בכך מדירות את הגברים מהשיח הציבורי בעקשנות טהרנית, תוך כדי התעלמות מכללי הלשון העברית. השתיקה שלכם, רבותי המלומדים, אולי נוחה לכם, כי מי רוצה להתעמת עם פרוגרסיביות מיכאלית, אבל היא ראשיתו של מדרון חלקלק שאת פירותיו הבאושים נקצור עם התנפצות והתרסקות השפה העברית אל סלעי הפמיניזם (ותנועות נוספות שבקרוב מאוד תתפתח גם בהן שפה עצמאית ודורסנית שאיש לא יוכל להשתיק).

שמח תשמח

שמחה גדולה אפפתני השבוע עם ראשיתה של עוד עונה של 'האח הגדול'. זה קורה לי גם כשמתחילה עונה חדשה של 'הישרדות' או מפגני הזוגיות החלולה של תכניות הריאליטי המחתנות ומצמידות זוגות ומקוות לטוב.

על מה אתה כל כך שמח, אתם שואלים. או, טוב ששאלתם.

אז כך, לא פעם מתחבט אדם בשאלה איזה ערוץ יזכה בזיפזופו. שניים או שלושה ערוצים מציגים תכנית ראויה לשמה וההתחבטות קשה, את מי לראות כעת ואת מי לשמור למועד מאוחר יותר. בעיה. אבל אז מגיעות התכניות שציינתי לעיל ופותרות את הבעיה. כל מה שיוצג בערוצים אחרים יהיה עדיף על ההבל המזוקק הזה.

נכון, גם בימים שכאלה מתעוררת לפעמים בעיה כאשר שני הבלים משודרים במקביל בשני ערוצים שונים, אבל אז תמיד יש את הכפתור ההוא שמכבה את המכשיר, ואז מתגלה עולם מדהים ומפתיע של תכנים מחוץ למסך.

על ציר הזמן

מסקרן אותי לדעת באיזו נקודה בזמן הפכה הקרבה של נשים את גופן, מרצן ויכולותיהן על מנת להידמות לגברים לסוג של העצמה נשית.

להערות ולהארות שלכם: [email protected]