אני בת 18. רק מסיימת תיכון. ועצוב להגיד, אני רק בת 18 וכבר מצטרפת לרשימה - רשימת הניסו לרצוח אותי.
ברוך ה' קרה לי נס, ובזכות מיליוני ניסים גלויים שאני יודעת להצביע עליהם וגם בזכות מיליוני ניסים נסתרים, יצאתי רק עם חתכים קטנים.
אם הייתי נוסעת על מהירות קצת יותר גבוהה הייתי מקבלת אבן לראש שלי. אם הייתי מגיבה כמו בנאדם, הייתי עוצרת את האוטו ויכול להיות שהייתי חוטפת עוד כמה אבנים.
אבל הקב"ה עשה לי נס. ובתוך כל הלחץ הפך אותי למכונה שממשיכה קדימה למרות הזעזוע. אני מלאת הודיה לה' יתברך על שנתן לי עוד זמן בעולם הזה. על שהגעתי הביתה בשלום.
רק דבר אחד אני לא מצליחה להבין. איך אנחנו חיים ככה. איך זה הגיוני שאנחנו צריכים לחוות דברים כאלה. איך זה הגיוני שכשחוזרים הביתה ומנסים לשחזר את הכול ולהיזכר באיך הרוצחים האלה היו נראים, אומרים שאין טעם, כי גם אם יעצרו אותם, ישחררו אותם מחר בבוקר.
איך זה הגיוני שגם עכשיו, כשהאירוע נגמר ואני כבר במיטה שלי, עד למיטה מגיע הרעש של המואזין שלהם, כמו מסמן טריטוריה.
כאילו הם אומרים לי, עד ליד הבית שלך את תשמעי אותנו. ואנחנו? עסוקים בלהתגונן. בלדבר על איך אנחנו נדאג שיהיו עוד חיילים כדי שנהיה מוגנים.
מתי הגענו למציאות שבה כל סנטימטר בארץ שלנו צריך להיות מכוסה חיילים בשביל שנוכל להרגיש בו בטוחים. היום נולדתי מחדש. הראש לא מעכל והלב עוד עסוק בלהירגע. אבל משפט אחד מהדהד לי בראש - היום ניצלתי ממוות. והלב רק רוצה שאף אחד לא יחווה את החוויה הזאת יותר. אף אחד לא צריך להרגיש שמישהו שגר איתו, שגר בארץ שלו, מנסה להרוג אותו.
מתי כבר נלמד להרים ראש. מתי כבר נראה להם שהארץ הזאת היא שלנו. ולא נלך ממנה. "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". בהודיה גדולה לקב"ה וציפייה כבר למשיח צדקנו. לבניין בית המקדש, למוות של כל שונאינו ומבקשי רעתנו.