הרב אלי סדן פירסם חוברת עמדה שבה הוא תוקף באופן חריף ביותר את הממשלה הנוכחית ורואה בה איום מוחשי לגורלו של העם היהודי. בעיניי, טיעוניו שומטים את השטיח מתחת.
"לחרפתנו ולצערנו, חלק ניכר מהציבור שלנו איננו מאמין במעשי ד' הנגלים לנו", אמר הרב צבי יהודה קוק בנאום המכונן שלו ביום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, המכונה מזמור י"ט. בנאומו הוא תקף את החרדים הצדיקים בעיני עצמם, שלוקים בחוסר אמונה, "כופרים הקוראים לאחרים בשם זה, וכל הפוסל במומו פוסל".
האידיאולוגיה הממלכתית (במלעיל) של ישיבות הקו מבוססת על העיקרון של "יראו ישרים וישמחו". עיקרה: אפשר לראות בחוש את התממשות הגאולה והתקדמותה, וזה עיקר מעיקרי התורה, שמי שאינו מודה בו, כופר ייחשב.
דבריו של הרצי"ה בשעתו היו כנבואה, כאשר לאחר כשלושה שבועות נעשה צעד גדול בכיוון הגאולה, עם שחרור חבלי יהודה ושומרון וירושלים במלחמת ששת הימים.
אך מה נגיד על דרך זו 55 שנים לאחר מכן, במהלכן חווינו נסיגות, הסכמי שלום כושלים והתנתקות אחת? האידיאולוגיה הקווניקית מוצאת עצמה מסובכת יותר ויותר עם עיקרי האמונה שלה עצמה.
מצד אחד, מדינת ישראל עודנה קיימת ואף משגשגת בתחומים שונים. מצד שני, הביקורת על הנעשה במדינה, ובמיוחד בתחום זהותה היהודית (לשיטתם), גוברת והולכת. אלו כבר לא עניינים מדיניים בלבד, וויתורים טריטוריאליים כאלה ואחרים, שמלמדים שהגאולה כבר לא נעה במסלול ישר אחד, אלא ענייני פנים – התרבות ומערכת המשפט החילוניות (יש להודות שכבר הרצי"ה בשעתו קונן על כך, אך מאז דבר לא השתנה).
כעת – בחוברת עמדה חדשה של הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, נחצה גבול חדש – הביקורת הנוקבת מופנית כלפי הממשלה, שאיבדה אף היא לשיטתו את קדושת הממלכתיות.
הנסיגה בקו הגאולה הוביל את הרבנים החרד"לים לעשות 'אחורה פנה' בדרכו של הראי"ה קוק, ובמקום לשתף פעולה עם כלל ישראל, הם בחרו להתנתק ממנו. עם ישראל הפך לאיום מבפנים על הגאולה ולא מימוש שלה, ולכן הם החליטו להיאבק בכוחות הפוסט-מודרניים והפוסט-ציונים שהוא מייצג עד שהגאולה האמיתית תשוב ותופיע. הרב סדן עדין יותר.
הוא לא מבקש להתנתק (לעשות 'ברוגז' כלשונו) מעם ישראל או מממשלת ישראל, אבל דווקא גישה רכה זו הופכת את משנתו למופרכת יותר.
הרב סדן מנסה להמשיך לאחוז בחבל משני קצותיו. מצד אחד להמשיך לאחוז ברעיון הגאולה והתממשותו, כדבר הנגלה לעיניים. מצד שני, לטעון שמצבה הפוליטי של מדינת ישראל הוא מצב משברי שלא היה כמותו מאז קום המדינה, ויש להיאבק כדי לתקנו. בין הגורמים לשפל חסר התקדים של הממשלה לדעתו הוא מציין את שיתוף המפלגה ערבית בניהול המדינה, פגיעה במעמד הרבנות הראשית, הקמת קואליציה בלא שותפות של מפלגות דתיות ועוד. כל זה, לשיטתו, פוגע אנושות בזהותה היהודית של המדינה, מה שמוביל לפגיעה בגורלה. שכן "ככל שהתודעה היהודית-ציונית מתגברת בתוכנו – גם הסיעתא דשמיא המופלאה מתגברת לסייע לשיבת ישראל לארצו ולחייו המקוריים", לדבריו. ואם הממשלה כעת "מאבדת את זה", הסכנה מוחשית.
יש להודות: מי שמבקש להיות עקבי במשנה הדתית-ממלכתית, אין כמו נייר העמדה של הרב סדן כדי להפריך משנה זו מעיקרה. אם המציאות כל כך נוראה, אולי סימן הוא שאין כאן גאולה. הרי גאולה היא דבר הנראה לעיניים; ואם אנו רואים כה שחורות, מניין שיש כאן גאולה? אילו הייתי תלמיד של ישיבות הקו, הייתי מסיק מחוברת זו, שמי שצדק הם דווקא החרדים. הם, שהרצי"ה קרא להם כופרים, מתברר שידעו לחזות את הנולד טוב ממנו. לא גאולה לפנינו אלא "גלות ישראל בארץ הקודש". וכל עוד אין ממשלה יהודית ותרבות יהודית ומשפט יהודי, אין כאן גאולה. היום, כך לכאורה מבט ישר למציאות יורה.
דברי הפתיחה של הרב סדן על כך שיש להכיר בטוב הקיים, ולהודות בכל זאת בטובה שבקיומה של מדינת ישראל, אינם משכנעים. דבריו נראים כאפולוגטיקה, יחסית לעוצמת הביקורת המובאת בהמשך דבריו. אם סכנה כה גדולה קיימת מצד ממשלה שאין בה דתיים ופוגעת בזהותה היהודית של המדינה, האמנם אינך עושה 'ברוגז' איתה? ישרים שיתבוננו בממשלה בעיניים לא יוכלו עוד לשמוח לאחר קריאת חוברתו של הרב סדן. הם ייאלצו להצביע "ג" בבחירות הבאות.
עד כאן תגובתי לחוברת של הרב סדן מנקודת מבטו הממלכתית. כשלעצמי אינני זקוק לביקורת שכזו, שכן נקודת מבטי מלכתחילה היא אחרת. מעולם לא התיימרתי לטעון שאנו בתהליך גאולה ודאי. מעולם לא ביקשתי להסתמך על מראה עיניים כדי לקבוע עובדות מטה-היסטוריות נטולות ספק. את דרכי אני יונק מדרכה של דתיות אחרת, אלטרנטיבית לישיבות הקו. זו הדתיות שהפגינו בין היתר הוגי האורתודוקסיה המודרנית (שדרכם דומה לדרכו האידיאולוגית של הקיבוץ הדתי).
בעולמה של האורתודוקסיה המודרנית לא מתיימרים לטעון שאנו בתהליך גאולה ודאי. לא ממהרים להתמכר למפעל שקרוי מדינת ישראל. מנגד, לא אדישים למתחולל בהיסטוריה וכן מכירים ב"סיעתה דשמיא" שפעלה ברקע. את מדינת ישראל תופסים במובן צנוע: לא כמימוש של הבטחה אלא כהזדמנות. האחריות ממילא מוטלת עלינו, לנווטה למקום הנכון והטוב. נפילות, ואפילו גלות שלישית, ודאי שיכולות להיות.
מסיבה זו האורתודוקסיה המודרנית לא מקדשת את הממלכתיות הקיימת ולא רואה בשלטון יהודי דבר מקודש. אדרבה, היא מכירה במוגבלות כל שלטון, ואפילו יהודי, ואוחזת במשנה דמוקרטית-ליברלית כחלק מהשקפת עולמה הדתי. לכן היא רגישה יותר לערכים דמוקרטיים, כמו זכויות אדם וייצוג שווה.
ההשלכה המיידית לכך היא, שהיא דווקא תברך באופן עקרוני על שותפות של מפלגה ערבית בממשלה, כחלק משוויון אזרחי שצריך להנהיג במדינת ישראל, ואדרבה, היא תיראה בכך מימוש של חזון יהודי (הטיעון כאן הוא עקרוני; ולא מביע בהכרח תמיכה בממשלה הנוכחית).
היא גם תברך על העתקת שירותי הדת מגוף ממלכתי אחד למוסדות מקומיים, הקרובים יותר אל הציבור ומבטאים את רוחו (תוך פיקוח רגולטרי מצד הרבנות הראשית), ולא תיראה בכך הרס דמותה היהודית של המדינה. ההפך, בעיניה זהו מימוש זהות זו.
מי שאוחז בנקודת מוצא שכזו ביחסו הדתי למדינת ישראל, הביקורת המובעת בחוברת של הרב סדן אפילו לא מתחילה. אבל כאמור לעיל, גם לשיטתו שלו, בעיניי החוברת שלו מטילה צל גדול על המשנה החרד"לית עצמה. יקראו הקוראים וישפוטו.
הרב ד"ר עידו פכטר הוא ראש מיזם רבני ערים בתנועת נאמני תורה ועבודה