הוזמנתי לדבר עם קבוצה קטנה של "נוער בסיכון" מירושלים.
אולי "נוער בסיכון" הוא לא הביטוי הנכון. הם צעירים שנטשו את דרך התורה והמצוות, "נושרים" - אלה שנפלו כביכול. אני אומר כביכול כי במהלך 40 השנים האחרונות נתקלתי בהרבה צעירים שעזבו את הדרך, רק כדי לחזור כעבור 5 או 10 שנים.
ישבתי איתם בפארק חשוך קטן וסיפרתי להם את הסיפור שלי על איך הפכתי לבעל תשובה בהוליווד. אני בטוח שהסיפור השפיע ברמה פנימית כלשהי על נשמתם, אבל כמו תמיד בסוף הסיפור, הם רצו לדעת יותר על הסרטים שכתבתי, והיכן הם יכולים לראות אותם, מאשר על ההבנות שלי לגבי הרב קוק.
אחר כך ביקשתי שיעזרו לי להבין את התופעה של צעירים הנוטשים את דרך התורה. אמרתי להם שהורים, רבנים ומורים מודאגים מאוד מהמצב, ושלמשל, קבוצת רבנים מכובדים הובילה בשבוע שעבר פורום ציבורי שנועד לדון בבעיה ולמצוא דרכים לגשר על הפער המתרחב.
סיפרתי להם גם על מחקר שנערך לאחרונה (שיש לי חשדות חזקים לגבי דיוקו) שגילה שאמנם שיעור הנפילות בקרב החסידים היה 2 אחוזים, 3 אחוזים בקרב החרדים הליטאים, 8 אחוזים בקרב הספרדים ו-21 אחוזים בקהילת החרד"ל, הנתונים זינקו ל-31 אחוזים בקהילת דתי-לאומי, ו-51 אחוז בקרב הדתי-לייט.
"מה קורה?" שאלתי אותם. "בקהילה שלנו, למה כל כך הרבה צעירים מתרחקים מהתורה והמצוות?"
אחד הנערים הרים את ידו. "במקום שיהיו כנסים של רבנים שמנסים לנתח מה הבעיה עם הצעירים, צריך שיהיו כנסים עם צעירים שמנסים לנתח מה הבעיה עם הרבנים. אלה הרבנים והמורים וההורים שצריכים תיקון. אנחנו כמו שאנחנו בגללם. אם אנחנו דפוקים, זה בגלל שהם עשו אותנו ככה. שורש הבעיה טמון בהם לא אצלנו".
שאר הילדים צחקו. אמירה זו תפסה אותי לא מוכן. התשובה שלו, ובוודאי הדרך שבה הביע אותה, בעוצמה רבה, הפתיעו אותי. כאילו הוא אומר אמרו לנו "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" אבל לא ככה חווינו את זה. ואני שואל את עצמי מאיפה בא הקצר?
זכרתי את הפתגם הישן, "רופא רפא את עצמך!" חזרתי במחשבותיי לרכבת ההרים של גידול שבעה ילדים משלי. למעשה, הבחור הכנה הזה אמר לי, "צבי, אם לילדים שלך היו עליות ומורדות, זה בגללך, לא בגללם." כשנזכרתי בילדותי, הבנתי את רגשותיו.
הדרך שלי לגילוי עצמי התחילה עם הדחייה שלי מהיהדות ומהדרך שבה לימדו אותי אותה, ובמרידה שלי נגד מה שהוריי ומורי והחברה ציפו ממני. הם היו אלה שהניעו את המרד שלי שהוביל אותי להיות סופר ולא רופא, עורך דין או רואה חשבון.
כשגדלתי, הייתי פשוט נשמה צעירה טהורה המופגזת בכל מיני דרישות וציפיות שלא היו קשורות אליי. כדי למצוא מקלט ברחתי לעולם הספרות והסרטים. במשך זמן מה, הרומן האהוב עליי היה "התפסן בשדה השיפון" על נער שלא התאים לעולם שירש. באופן דומה, אני זוכר משפט מהרומן של ג'יימס ג'ויס, "דיוקן של אמן כאדם צעיר".
הגיבור, סטיבן דדלוס הצעיר, אומר לחברו דאווין: "כשאדם נולד במדינה הזו יש רשתות שניזרקות עליו כדי לעצור אותו ממעוף. אני מדבר על לאום, שפה, דת. אני אנסה לעוף מעל הרשתות האלה."
אני לא בא לשלול את הדאגה הכנה והמוצדקת שאני עצמי והמחנכים וזקני הקהילה שלנו חשים בהתמודדות עם ילדים שמתנכרים לתורה. אני גם לא דוחה את המאמצים למשוך את הצעירים המחפשים שלנו בחזרה לחיק. אני רק משתף את מה שיש לילדים עצמם לומר בתקווה שזה יתרום להבנה שלנו.
בשנה שעברה, במאי הקולנוע היהודי המפורסם סטיבן ספילברג עשה הפקה חדשה למחזמר המפורסם "סיפור הפרברים". לא ראיתי את הגרסה שלו, אבל זכרתי את המקור. בסצנה בין חבורה של "ערסים" לשוטר, מנהיג החבורה שר שיר מצחיק עם אותו מסר - אם המתבגרים הם עבריינים, האשמה מוטלת על המבוגרים ולא עליהם.
"אבא שלי רב", אמר צעיר אחר. "בטח הוא היה במפגש הזה. הוא תמיד מנסה לתקן את כל העולם. אני לא זוכר יותר מחמש פעמים שראיתי מחייך באמת. הוא תמיד כל כך רציני. הפרצוף שלו תמיד נראה דואג ועצוב. אם זה מה שהתורה עושה לאדם, מי צריך את זה?"
"אני מסכים," הוסיף ילד אחר. "אני לא יכול להתחיל לתאר את התפרצויות הכעס הנוראות בבית שלנו לפני השבת והחגים. אם לא שטפו את הרצפה לפני הדלקת הנרות, או אם אני או האחים שלי לא התקלחנו, זה היה חטא גדול יותר מעגל הזהב. בגלל הכעס והצרחות, והפחד להכשל בחילול הקודש, רק חיכינו שהסיוט הזה שנקרא שבת או חג יסתיימו".
"גם אבא שלי רב", התנדב צעיר אחר. "כשהוא היה בבית, הוא למד בחדר העבודה שלו לבד. הוא אמר לנו לעבור על פרשת השבוע פעמיים עם רש"י, אבל כשבאנו אליו בשאלה, הוא בדרך כלל אמר לנו לא להטריד אותו. "שאל את המורה שלך בבית הספר," הוא אמר לנו".
ילדה אחת מצאה את האומץ לדבר. "בבית הספר שלי המורים והמורות חלקו את אותו חדר מורים וישבו יחד לקפה ולפגישות בדיוק כמו שאנשים עושים בברים. אם הם יכולים להיות ביחד, למה אני לא יכולה לבלות עם בנים? מה ההבדל?"
ילדה אחרת העירה, "כשאמא שלי חוזרת הביתה, היא מסירה את כיסוי הראש. בדרך כלל היא מחליפה לבגדים שהם לא הכי צנועים בעולם. למה לי לנהוג אחרת אם צניעות היא רק הצגה להטעות אנשים מחוץ לבית?"
"כשביקשתי לראשונה סמארטפון, אבא שלי סירב לקנות לי אחד. הוא היה נחרץ. הוא אמר שזה "טומאה".
הוא אמר שאם הוא יתפוס אותי עם סמארטפון הוא יזרוק אותי מהבית. לא הייתי מקבל לא כתשובה. הוצאתי את נשמתו ללא רחמים. לו היה סמארטפון. לכל החברים שלי יש סמארטפונים. למה שלא יהיה לי גם סמארטפון? לבסוף הוא נכנע".
"ואתה לא מסתכל על דברים לא צנועים?" שאלתי אותו.
"בטח שכן. כולם מסתכלים. אני לא מבין איך אפשר שלא. אולי גם אבא שלי, מי יודע."
שוב, אני לא אומר שהילדים האלה צודקים במאה אחוז. חינוך היא לא שאלה פשוטה של שחור ולבן. גורמים רבים משפיעים על צעירים בתקופת ילדותם, מהחברה בה אנו חיים , עם כל הזיהומים והפיתויים שלה, ועד להרכב גנטי וגלגול נשמות. אף על פי כן, רגשותיהם של בני נוער אלה בהחלט ראויים להתייחסות.