כצעקתה שמורה מחנך בישראל שנותן את נשמתו ואמון על החינוך של ילדינו צריך להתחנן על להעלאת שכרו המביש שבשנותיו הראשונות משיק למשכורת מינימום?
מדוע המדינה שתפקידה לשמר ולטפח את המקצוע החיוני הזה, סוחטת מהמורים והמורות את הדי האנרגיה והאמביציה שעוד נותרו להם, במקום לבצע לאחר עשורים ארוכים של קיפאון הסכם להעלאת שכרם לרמה שתאפשר להם רמת חיים סבירה ומוטיבטור להכשרת הדורות.
התנדבות כערך חיוני לחיים, כרוכה במרבית המקרים בביצוע של פעולה אופרטיבית או אף פסיבית פשוטה דוגמת הענקת זמן קשב לקשישים, או בבישול אחת לשבוע למשפחה שאחד מבנותיה או בניה חלה חלילה בסרטן. לכאורה, מדובר בצעד פעוט שמשפיע על אדם אחד בלבד, אך בעיני אותו נצרך מדובר בפעולה שהתרומה הסגולית שלה עולה לאין שיעור על המאמץ שדורשת אותה פעולה התנדבותית.
גם כיום, רובה המכריע של האוכלוסייה בישראל אינו לוקח חלק בפעילות התנדבותית כלשהי, נתון מדאיג שמחייב שינוי חברתי נרחב, והבנה כי המניע העיקרי של כל שליחות משמעותית במרחב הציבורי חייב לנבוע מהמקורות היהודיים המתגברים כמעיינות וקוראים לכולם: פתוח תפתח ונתון תיתן.
במציאות הישראלית שבה מצויים בקרבנו מאות אלפי בתי אב שזקוקים לעזרה מתמדת כדי לצלוח יום נוסף בשלום, כל שצריך כדי להוביל לתיקון עולם אמיתי היא שכל אחד יעשה טלפון אחת ליומיים או יקפוץ בקטנה למרפאה השכונתית כדי להביא מרשם לתרופות למען השכן הקשיש שאינו יכול להתנייד.
כל אחד מאיתנו יכול לקחת על עצמו משימת התנדבות פשוטה שלא ניתן להפריז בחשיבותה- ומומלץ גם לחתום בלב על טופס התחייבות שלא לעצור את המאמצים עד השלמתה.
מיכי וסרטייל הוא יו"ר ומייסד עמותת יד-תמר המסייעת לחולי סרטן ובני משפחותיהם ולמשפחות במשברים מסוגים שונים