לפני ימים אחדים צויין מלאת שמונים ואחת שנים לרצח יולדת ותינוקה בן הדקה, על ידי חייל נאצי. אהרון וייס שהיה עד לזוועה בעיר טורדה בחבל טרנסילבניה, מחנה השילוחים לאושוויץ, נשא בזכרונו את האישה ובנה שלא ידע את שמם.
במסגרת מיזם "צועדים אל החיים", אותו הגה ויזם הסופר עמנואל בן סבו, הגיעו לביתו תלמידים מישיבת ההסדר בעפולה לאמירת קדיש ושמיעת הסיפור הקשה מכלי ראשון.
את יום הזיכרון לרציחת האם ובנה זוכר אהרון בשל הסמיכות לרצח אביו על ידיי הנאצים. "אבא נרצח בשנת 1940 בתאריך כ"ו אייר ואילו האישה ובה נרצחו בדיוק שנה אחרי בתאריך 1941, כ"ז אייר. לכן אני עושה את שני האזכרות בסמיכות, לאבא ולאם ובנה שלא הכרתי מעולם אך אני רואה אותם בכל יום”, סיפר.
"היא באה אליי ביום ובלילה, אני רואה אותה ממש מולי עם שמלת הפרחים שלה, כורעת ללדת בפינת החצר האחורית. יולדת, צועקת באידיש לאלוקים שיעזור לה, ואני רואה את החייל הגרמני, לוקח את הילד שרק נולד וזורק אותו לעבר החלון ואז יורה באם. שמלת הפרחים הייתה לשמלה של דם. הייתי עם עוד שלושה נערים הונגרים שהיו בטוחים שגם אני הונגרי. השם שלי היה אנדור. הסתובבתי איתם כדי למצא אוכל. הם צחקו למראה הרצח של האם והתינוק היהודיים. בו במקום החלטתי לעזוב אותם לעולמים, אבל את האישה היהודייה ובנה התינוק בן השנה אני נושא עימי כל החיים".
אהרון סיפר לתלמידי הישיבה שהגיעו לביתו עם ראש המועצה הדתית, אשר מרזר, על האמונה העזה שבערה בו, על גזיזת הפאות על יד אביו ימים אחדים טרם רצח אביו על מנת שייראה כגוי, על החיפוש לאוכל וכיצד כילכל עשר משפחות שהסתתרו במרתף, וגם על הקדיש שהחל לומר ביום בו נרצח אביו ועד היום”.
אהרון הדליק נר נשמה בסלון ביתו. תלמידי ישיבת ההסדר, ויו"ר המועצה הדתית, אשר מרזר, קראו משניות לעילוי נשמות אביו של אהרון, האם והילד שאך נולד, ואהרון אמר בקולו הרועד והמרעים "קדיש" לעילוי נשמתם. "זו הייתה חוויה עוצמתית לשמוע מאהרון את הסיפורים הנוראים מימי השואה, את המראות הקשים ובעיקר להתעודד אל מול האמונה הגדולה, שצמחה מגיא צלמוות זה ומן האפר".
בתום המפגש המרגש העניק אהרון לצועדים אל החיים, את ספר הילדים, "אנדור", אותו כתב המחנך, הסופר והפובליציסט עמנואל בן סבו, המספר את סיפורו באופן המותאם לדור הצעיר.