אם ואחות

"אני לא כל כך טובה בדיבורים", נבוכה צביה בן שי, "אני טובה במעשים". והעובדות מדברות בעד עצמן: מעשיה של בן שי, אחות ותיקה של טיפולי בית בקופת חולים מאוחדת, זיכו אותה לאחרונה באות מצטיינת הנשיא. עבודתה חורגת הרבה מעבר לשעות העבודה, ונכנסת עמוק אל ליבה ולעיתים גם אל ביתה הפרטי. באחד המקרים היא אף אספה אליה יתום של אחת ממטופלותיה שנפטרה, והייתה לו כאם עד שמצא את מקומו. הייתה זו מטופלת אונקולוגית צעירה יחסית, חברתה לקהילה בקריית ארבע. "היא הייתה גרושה עם ארבעה ילדים קטנים - שלוש בנות ובן. היא כל הזמן לחשה לי: 'אני לא יודעת מה לעשות עם הבן שלי, אני רוצה שתעזרי לי ותיקחי אחריות עליו'. הוא היה ילד צעיר ושובב. כבר באותו שבוע הילד עבר לגור אצלנו בבית. אני זוכרת את היום האחרון שלה. היא הייתה מאושפזת כי אמה המבוגרת כבר לא יכלה לטפל בה בבית. היינו בהופעה של אברהם פריד יחד עם בננו ועם הבן שלה, ופתאום אמה התקשרה ואמרה לי 'היא לא נושמת כל כך טוב'. עזבתי את ההופעה ורצתי ללוות אותה בנשימותיה האחרונות. מילותיה האחרונות היו 'שמרי לי על הבן'. הבטחתי לה שאני שומרת עליו. הוא התגורר בביתנו כחצי שנה, ישן עם בני באותו חדר והשתלב מצוין עם ילדיי". הבנות עברו לגור אצל אביהן. כשהאב התחתן הוא לקח גם את הבן אליו.

צביה היא אחות טיפולי בית של קופת חולים מאוחדת כבר 17 שנה והאחראית על כל מטופלי הבית של הקופה בקריית ארבע, בגוש עציון ובביתר. תחת אחריותה חוסים כשמונים מטופלים. צביה מתכללת את הטיפול במטופלים, עובדת בממשק ישיר מול הצוות הרפואי בקופה ובבית החולים ומול בני המשפחה, ועומדת בקשר ישיר עם גורמי הרווחה והמועצה. היא איש הקשר והמתווכת של המטופלים מול כל הצוות הרפואי. לפני כשבועיים קיבלה את אות הנשיא – אות הצטיינות – בטקס שנערך בבית הנשיא לרגל שבוע האחים והאחיות הבינלאומי.

מהו טיפול בית?

"זה שירות שהקופה מעניקה לאנשים המבקשים להשתחרר מבתי החולים ולהיות מטופלים בבית, עם המשפחה, בסביבה הביתית, המוכרת והאהובה. מדובר בחולים שנמצאים בהוספיס בית, פנימית בית, חולים שיקומיים, מונשמים או כאלה המרותקים לביתם ואינם ניידים, כך שאינם יכולים להגיע למרפאה לקבלת טיפול רפואי. המטרה היא לשפר את החיים של החולים והמשפחות ולתת טיפול תומך בבית. לשם כך יש לנו צוות רב־מקצועי: רופא, עובדת סוציאלית, פיזיותרפיסטית ומרפאה בעיסוק. השירות הוא בעיקר טיפול פליאטיבי (רפואה מקילה, ה"צ)".

באילו מצבים מומלץ אשפוז ביתי?

"זה תלוי ברצון ובבחירה של המטופל, וביכולת התמיכה של משפחתו כמובן. אני מאמינה שהכי טוב למטופלים להיות בחיק הבית והמשפחה, אם כי זה לא מתאים לכולם כמובן. אם אין משפחה תומכת או סביבה מתאימה אנו נאלצים להפנות לבתי אבות וכדומה". כשהיא מדברת על עבודתה, ניכרת ההתרגשות בקולה: "אני לא יכולה לתאר לך כמה העבודה הזו מדהימה", היא אומרת. "זה פשוט נפלא שאפשר לתת לאדם להיות מטופל בבית, להרגיש כמה שיותר נינוח ומחובק ולקבל תמיכה מבני המשפחה. זו שליחות מדהימה".

זה דבר מקובל? הרבה אנשים בוחרים בזה?

"לאחרונה יש אנשים רבים המעדיפים להמשיך ולקבל טיפול בבית, בין אם חולים סופניים, חולים שצריכים טיפולים שיקומיים או מתן אנטיביוטיקה ועירויים", היא מעידה.

אחיות לחיים, אחיות למקצוע

צביה בן שי היא בת 56, נשואה פלוס 12 (הגדול בן 34 והקטן בן 11) וסבתא לעשרים נכדים, כן ירבו. צביה מתגוררת בקריית ארבע מילדותה, כבר מעל חמישים שנה. "העבודה שלי בקהילה היא התרומה שלי לסביבה הקרובה – עניי עירך קודמים", היא אומרת.

"אני בכורה מתוך עשרה אחים ואחיות - ארבעה בנים ושש בנות, שמהן חמש הן אחיות במקצוען. כולן הלכו בעקבותיי", היא מחייכת. "תמיד המלצתי להן בחום על העיסוק הזה וגם התפללתי שיבחרו במקצוע. אמי רצתה להיות אחות אך הייתה עסוקה בטיפול בילדים ולא זכתה לכך. אנחנו מגשימות לה את החלום במובן מסוים, והיא מאוד גאה בכולנו".

אם חשבתם שחמש אחיות במשפחה אחת זה מרשים, עוד לא שמעתם הכול: התפילות של צביה התקבלו בזרועות פתוחות בשמיים, וגם שתיים מבנותיה ושתי כלותיה בחרו להיות אחיות. "והיד עוד נטויה", היא צוחקת. "בת שלישית יוצאת לשירות לאומי בעמותה שמטפלת בילדים שהם חולים אונקולוגיים, ואני בטוחה שהיא תבחר להמשיך בתחום. גם הבנים מתנדבים בפעילות של עמותת 'חברים לרפואה' למען חולים ונכים".

אני מבקשת ממנה לערוך לי רשימה של האחיות במשפחה, והיא מתחילה למנות: שתי אחיות מיילדות בהדסה ובשערי צדק; אחות אחראית מחלקה בכירורגית ילדים ואחות אחראית סוכרת, שתיהן בהדסה; בת אחת אחות בפנימית בתל השומר ובת שהיא אחות בשניידר; "כלתי עובדת בטיפול נמרץ במחלקת ילדים בהדסה, וכלה נוספת מסיימת הסבה מהוראה ללימודי אחיות. אנחנו תמיד צוחקים שהבנים שעדיין לא נשואים יחייבו את המועמדות לתנאי קבלה של מקצוע האחיות".

לפני שנכנסה לתחום הגריאטריה וטיפולי הבית, צביה עבדה כעשר שנים במחלקת ילדים וכעשר שנים בחדר מיון בשערי צדק. לאחר שלמדה גם את תחום הגריאטריה, היא פעלה רבות והצליחה להקים מרפאה גריאטרית בקריית ארבע, שבה היא עובדת יום בשבוע. בנוסף, היא זמינה למטופליה רוב שעות היום ומספיקה לבקר בין חמישה לשבעה מטופלים ביום.

האם עבודה כזו, שדורשת כוחות גוף ונפש רבים, פוגעת בבית ובמשפחה?

"אי אפשר לעשות עבודה כזו ללא בעל תומך", היא מודה. חנניה, בעלה של צביה, הוא מנהל סניף קופת חולים כללית. "הוא תמיד עזר לי ותמך בי. יום החופש השבועי של שנינו מתואם כבר שנים והוא מוקדש לזמן שלנו יחד. הילדים יודעים עד כמה אני אוהבת את העבודה, כמובן שהגדולים עזרו לקטנים, כולם יודעים שזו עבודת קודש ושליחות חשובה. הבית חי את העבודה שלי, זה עמוק בנשמה, אבל אני לא חושבת שהילדים נפגעו מכך", היא אומרת. "דווקא היה לי מאוד נוח עם הבית: הייתי משכיבה את הילדים, הולכת לעבודה בלילות, חוזרת בבוקר וישנה כשהם שוהים במסגרות החינוך, ובצהריים מקבלת אותם אחרי השינה. זה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, ולראיה - הבנות שלי הלכו אחריי ובחרו באותו מקצוע".

מתי החלטת על הסבה מאחות במחלקות בתי החולים לאחות של טיפולי בית?

"כשהילדים התחתנו, הרגשתי שאני צריכה את השבתות בשביל הבית ועברתי להיות אחות בית. גם זה חלק ממה שטוב במקצוע שלנו - אפשר לשנות כיוון, יש הרבה תחומים מגוונים ומעניינים". היא התחברה מאוד לתחום הגריאטריה והטיפול בקשישים: "התחלתי ללמוד גרונטולוגיה כשאבי התחיל להזדקן". כאמור, צביה פתחה מרפאה גריאטרית בקריית ארבע: "מאוד קשה להשיג מרפאה גריאטרית ורופא גריאטרי. נאבקתי זמן רב כדי להנגיש את השירות החשוב הזה לפריפריה. אני מרגישה מחויבת לאנשי המקום המבוגרים שהם ניידים ולא נזקקים לטיפול בית, ולכן אני עובדת גם יום אחד במרפאה בקהילה".

טיפולי הבית יכולים להימשך תקופות ארוכות, וכך נוצר קשר קרוב ועמוק של צביה עם המשפחות והמטופלים, קשר הדורש כוחות נפש רבים.

"יש שעות מיוחדות בבית שאני נזכרת בחולים הכי קשים שלי", היא מעידה, "למשל בכל ערב שבת, בהכנות האחרונות לפני כניסת שבת, אני נזכרת בהם ומרימה טלפון כדי לדרוש בשלומם. זו תחושה מרוממת. הם גם יודעים שהם תמיד יכולים להתקשר אליי. לפעמים בשישי אחר הצהריים אני עוד מספיקה לקפוץ לאחד מהמטופלים. אני חוזרת כשהשולחן כבר ערוך והכול מוכן. בעלי והילדים יודעים שאני לא הולכת לשחק או לנוח, והם מתקתקים את השבת בעצמם".

ומה עם השבת עצמה? את מבקרת את המטופלים גם בשבת?

"בשבת יש תורן אחר, אבל בתוך קריית ארבע אני לפעמים מבקרת את המטופלים". היא תמיד מקפידה להתייעץ עם הרב דב ליאור בשאלות כמו האם מותר לנסוע עם רכב כדי לבקר חולה מסוים בשבת וכדומה. "בשבתות בעלי מלווה אותי ואנו הולכים ברגל עד ביתו של המטופל".

לעבור לעולם הבא בשלווה

הופתעת כשקיבלת את ההודעה על אות הנשיא?

"מאוד! בוקר אחד באו האחיות האחראיות עליי כשהייתי ממש בפתח ביתו של מטופל והפתיעו אותי עם המסר והידיעה. לא ידעתי שום דבר לפני זה ומאוד התרגשתי".

את אות ההצטיינות היא קיבלה בתחילה ברגשות מעורבים: "זה היה מאוד מרגש, אבל אני בטוחה שכולן מנסות לעשות את המקסימום עבור המטופלים בעבודתן, ולא היה לי נעים מחברותיי לעבודה כשבחרו דווקא בי". יחד עם זאת, היא מודעת להתמסרות שלה למטופליה ולעבודתה: "המשפחות שלחו מכתבי הוקרה במהלך השנים ותמיד היו לי קשרים טובים עם המשפחות ועם הצוות המטפל. אני יודעת שאני מוסרת את נפשי בעבודה ואוהבת אותה בכל מאודי, כמו גם את המטופלים והמשפחות. מבחינתי זו עבודת קודש".

אני מתעניינת בתחושותיה בבית הנשיא, כאשר הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל אירחו אותם בביתם. "הרגשתי שאני עושה קידוש השם כאישה שומרת תורה ומצוות שמגיעה לקבל אות הצטיינות על מסירות בעבודתה הסיעודית. היה לי חשוב גם לייצג את הפריפריה ואת ההתיישבות. עבורי זה היה מאוד מרשים".

צביה הביאה איתה לבית הנשיא תמונה של אביה שבה הוא מצולם עם הנשיא הראשון, חיים ויצמן. "אבי החתים את הנשיא ויצמן על התמונה. ביקשתי מהנשיא הרצוג לחתום גם כן. הוא התרגש ואף הוסיף את המילים 'מדור לדור'. הנשיא היה מאוד נעים, התעניין ושאל שאלות על העבודה שלנו. הייתה אווירה נחמדה והרבה אמפתיה. בשיחתי עם הנשיא רציתי להדגיש כמה טוב עבור המטופלים שיש להם שירות כזה בבית. האפשרות ללכת לפי רצון המטופל ולאפשר למי שרוצה למות בכבוד בבית עם המשפחה, היא דבר נהדר".

העבודה שלך מפגישה אותך כל הזמן עם חולים סופניים. איך את מתמודדת עם הקושי?

"זו טלטלה שכל הבית וכל בני המשפחה של החולה עוברים, ואני אומרת להם שזה כמו אונייה שמפליגה בים. כעת הים סוער והאונייה עוברת טלטלה. ניקח את כולם ונעבור את הטלטלה הזו יחד. הם יודעים שאני כאן בשבילם ואני מתפללת כל בוקר לה' שאצליח להגיד את המילים הנכונות, שאעשה את עבודתי בצורה הטובה ביותר, שה' יכוון אותי ואהיה שליחה נאמנה.

"אני אישה דתייה ומאמינה ותמיד אומרת שהכול מאת ה'. צריך לדעת להודות על הדברים הטובים ולהבין שגם הדברים הקשים הם ממנו. אלה ניסיונות וה' לא מעמיד בניסיון את מי שלא יכול לעמוד בו". ברגעי הפרידה צביה לעיתים נמצאת יחד עם המטופל, מלווה אותו בנשימות האחרונות, אמירת הווידוי ושמע ישראל. "אני מקפידה להחזיק את ידו, מרגיעה אותו ואת משפחתו כדי שהמעבר לעולם הבא יהיה בשלווה וברוגע. אלה מצבים שמצריכים הרבה כוחות נפש ואני משתדלת לעמוד בהם".

מה שנותן לה כוח זה לראות שהמטופל רגוע ושלו, ושהמשפחה מרוצה מהטיפול בו. "חולים רבים שואלים אותי 'מתי זה יקרה?' ואני עונה שאנחנו לא נביאים ואנחנו לא במקומו של הקב"ה. אנחנו יודעים שזה מתקרב ואנחנו רוצים לעשות זאת בצורה שתהיה הכי נעימה למטופל ולמשפחתו".

פעמים רבות לקראת רגעיו האחרונים, צביה מציעה למשפחה לארגן ערב משפחתי עם המטופל. "אני אחראית גם על הרבה מטופלים חרדים", היא אומרת. "אני לא קוראת לזה ערב פרידה אלא ערב תהילים. אני מציעה שכל הילדים והנכדים יתאספו ליד מיטת המטופל ויגידו תהילים, כדי שתישאר מזכרת יפה מהשעות האחרונות איתו. אני גם מקפידה לומר וידוי עם המאושפזים הדתיים והחרדים". היא מספרת שיש משפחות שעורכות ערבים מאוד יפים, בליווי מוזיקלי ושירים, "והם מזמינים אותי להיות חלק מזה. יש דברים מאוד יפים בליווי של סוף החיים: היכולת לאסוף את המשפחה גם במצבים הקשים זה מאוד מיוחד. יש משפחות שמתאחדות בעקבות אירוע כזה גם אם היו ריבים ומחלוקות בעבר. הטיפול באדם קרוב מאחד אותם. אני לא זוכרת מקרה שבו השארנו מטופל בבית לטיפול ולא היה איחוד של המשפחה בעקבות כך. הם חייבים לעשות זאת, אחרת אי אפשר לעשות טיפול בבית. אפשר להוציא גם מהמצבים הקשים משהו טוב - להתאחד לטובת המטופל. המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהטיפול", אומרת צביה. "תמיד יש מטפל אחד עיקרי, בן משפחה או עובד זר שאני מדריכה אותו והקשר עובר דרכו. אני גם עוזרת למשפחה לחלק את התפקידים בבית כדי להקל עליהם: יש מי שאחראי על תרופות, מי שאחראי על הציוד וכן הלאה. גם אם צריך להזמין רופא, אני זו שעושה זאת. בטיפול כזה דרוש מנהל טיפול כי יש המון גורמים שצריך לתכלל את עבודתם. מנהל הטיפול בטיפולי בית הוא האחות האחראית".

צביה עובדת עם מגוון אוכלוסיות. אחת מהקהילות שנמצאות תחת אחריותה ושהיא מאוד מחוברת אל אנשיה היא קהילת בני המנשה שעלו מהודו ומתגוררים בקריית ארבע.

"הכול חדש להם, הם לא מכירים את התרבות שלנו ואת השפה, והרבה פעמים הם מופתעים לטובה", היא אומרת. "לאחרונה היה לי מטופל אונקולוגי מהקהילה שהיה בהוספיס בית. משרד הבריאות נותן למשפחה ציוד רפואי עבור האשפוז הביתי: מיטה של בית חולים, כיסא רחצה וכו'. כשהציוד הגיע, בני המשפחה לא הפסיקו להתרגש. הם הרגישו שאביהם הוא כמו מלך: שוכב במיטה כל כך נוחה ומטופל בבית. בן משפחה נוסף היה יכול לשכב איתו במיטה ולחבק אותו. הם כל הזמן אמרו: הוא כמו מלך! כל כך נוח לו ונעים לו והמשפחה סביבו. זה היה מאוד מיוחד". היא מספרת שאצל קהילת בני המנשה המשפחה היא ערך עליון: "הם חיים יחד, מתגייסים לטיפול מסור ויש להם כיבוד הורים מעורר הערצה".

המקרר הריק של ניצול השואה

איך מדברים עם ילדים צעירים שחווים פרידה כזו?

"אנחנו אף פעם לא משקרים. מדברים בגובה העיניים ומספרים את האמת. חשוב להבין שכשילדים וגם שאר בני המשפחה מוכנים למה שהולך להתרחש, הכול נראה אחרת. נכון, תמיד יש הפתעות, אנחנו לא בורא עולם, אבל הכנה נכונה מאוד מקילה".

לצביה היו גם מטופלים שהם חברות קרובות, שכנים ובני משפחה של הצוות שהיא מכירה מקרוב, והטיפול בהם קשה לה יותר. "מדובר באנשים שאני מכירה מקרוב ורואה אותם בשיא פעילותם, בקהילה ובעבודה. תוך כדי הטיפול אני עדה להידרדרות שלא ניתן למנוע. קשה להכיל את התחושה שאין לי איך למנוע את זה, אלא רק להקל. גם אחרי מותם אני נשארת להתמודד עם בני המשפחה שחיים בקהילה ולעיתים פוגשת בהם מדי יום. ההשפעה העמוקה של הליווי נשארת איתם והם מודים לי על כך בכל פעם מחדש. למרות הקושי, קיים הסיפוק מהידיעה שהייתי שם ברגעים הקשים ועשיתי כל שניתן עבורם".

היא נזכרת במקרה נוסף, כשסייעה לניצול שואה שחי בגפו. הקשיש היה מטפל באשתו שהייתה חולה אונקולוגית וטופלה על ידו בביתם. בתם היחידה מתגוררת בחו"ל. לאחר שאשתו נפטרה, הוא חלה בעצמו. בביקורים אצלו צביה גילתה בית מלוכלך ומוזנח ומחסור במצרכים במקרר. "הוא ביקש בכל לשון של בקשה שלא נשלח אותו לבית אבות, אך לא היה לידו בן משפחה שיוכל לטפל בו, ובשל הקורונה הבת לא יכלה לבוא לבקרו. זה היה מקרה קשה", אומרת צביה. "הפעלנו את כל מחלקת הרווחה שדאגה לו לאוכל, לעובד זר שיטפל בו ולתחזוקה של הבית".

אין מתאים יותר מלסיים את הריאיון עם צביה בן שי בציטוט ממכתב תודה ששלחה לה אחת ממשפחות המטופלים: "שמחים ונרגשים עם קבלת אות מצטיין נשיא, ואכן אין ראויה ממך. מי כמונו יודעים כמה את דואגת, מסייעת, מתקשרת ובאה בשעות לא שעות. האכפתיות שלך באה לידי ביטוי עוד בהתחלה כשאבא חלה, אפילו ב'סליחה' בבדיקות הדם ובהמשך ברצון שלנו להמשיך ולטפל באבא בבית. הקדשת את כל כולך לטובת העניין, בלעדייך לא היה מתאפשר לנו לכבד את אבא ולתת לו את האפשרות להישאר בבית ולא להתאשפז. אין לתאר כמה זה היה חשוב לאבא. כל הנוכחות שלך הקלה על אבינו שסמך על המקצועיות שלך, ואת עשית הכול מבלי רצון לקבל תמורה, דאגת שנרגיש בנוח לחייג, להתייעץ ולקרוא לעזרה... אלפי תודות לא יספיקו להביע את הערכתנו. לא מובן מאליו שנפל בחלקנו שתהיי שותפה איתנו במהלך המחלה. מאחלים לך שתראי אנשים בעיקר בשמחות ושכל הטוב שאת מרעיפה יחזור אלייך".

***