בחלומי הייתי מנהיג של עם שיצא ממצרים ונדד במדבר הקורונה, ושלחתי 12 מרגלים לראות הקלו המים מעל פני האדמה ואפשר כבר לצאת מהתיבה. אה, לא לצאת מהתיבה, להיכנס לארץ המובטחת. הרבה דברים לא קשורים מתערבבים לי כשאני חולם. ולא שאני חושב שאני משה רבנו, אני אפילו לא חולם (כאילו הבנתם, חולם?) להתקרב לאוויר האופף את קצה שולי גלימתו, אני לא איזה ניר אורבך שהולך על הקצה או בנט שחושב שהוא מינימום דוד המלך.
אבל באותו לילה חלמתי שהקורונה חזרה לחיינו עם תת־וריאנט מסתורי ולא מוכר, אז שלחתי מרגלים לבדוק את הנתונים. לא שבאמת היה צורך בריגול, כל מי שקצת מסתכל סביבו רואה שהקורונה שוב בעלייה חדה, לא צריך להיות משה רבנו כדי להבין את זה. בכל אופן, המרגלים יצאו לדרך, בדקו מספרים, ניתחו גרפים, אכלו ענבים (לא קשור לקורונה אבל למה לא), חזרו אל המחנה וכינסו את העם.
"באנו אל אחיך אל עשיו", פתחו המרגלים את דבריהם.
"מה הקשר לעשיו?" התבלבלתי.
"לא, כי אתה ממש קשור למשה רבנו", הם אמרו.
"לא צריך להיות קשר, זה חלום!" עצמתי עיניים בייאוש (סתם, הן היו עצומות ממילא).
"בקיצור באנו אל הנתונים אשר שלחתנו, וגם עולים הם באופן עקבי ומבהיל, וזו התוצאה", הם השתעלו באופן די אקספוננציאלי.
"תודה רבה", אמרתי, "יישר כוחכם".
"אפס", הם אמרו.
"לא, לא אפס", תיקנתי, "מקדם ההדבקה מתקרב ל־2, וזה עוד כשברור שיש המון חולים שמשרד הבריאות לא יודע עליהם כי הם לא הולכים להיבדק".
"אפס כי עז העם ועז רצוננו להעיף כבר את הקורונה מהחיים שלנו", הם המשיכו, "לכן אנחנו ממליצים לשכוח ממנה ולהמשיך בחיים כרגיל".
"בהחלט", אמרתי, "רגע, מה?"
"להמשיך כרגיל", הם אמרו, "לא לשנות כלום בהתנהגות שלנו, שב ואל תעשה עדיף".
תורים ארוכים כגלות מצרים
"חברים", אמרתי, "אם נתעלם המגפה לא תיעלם".
המרגלים הקיפו אותי בצורה קצת מאיימת. "מחשבה יוצרת מציאות", הם לחשו, "תחשוב טוב - יהיה טוב".
"וזה לדעתכם מה שיפתור את הבעיה?" נלחצתי, "איש לאוהליך ישראל?"
"שמעתם?!" פנו המרגלים לעם, "הוא רוצה להחזיר אותנו לסגר!"
"היי היי!" התגוננתי, "לא אמרתי סגר".
"אמרת שכל אחד ילך לאוהל שלו ויישאר שם!"
"זה ביטוי שאומר שכל אחד יעשה מה שבא לו ולא יתחשב באחרים".
"אה", אמר העם, "אז סבבה".
"לאן אתם הולכים?"
"לעשות מה שבא לנו ולא להתחשב באחרים".
"ומה לגבי 'לא תעמוד על דם רעך'?!"
"אל"ף, אנחנו לא עומדים, אנחנו ממשיכים במהלך התקין של החיים", תירצו המרגלים, "בי"ת, איפה אתה רואה פה דם, וגימ"ל, מי ששם על עצמו מסכה הוציא את עצמו מהכלל ולא יכול להיחשב בבחינת 'רעך'".
"אבל אתם לא מבינים שאם לא ננקוט צעדי הגנה ימותו פה אנשים?" תלשתי את השערות שכבר אין לי, "לא מספיק שכבר מתו במגפה יותר מרבבת בני אדם?"
"אתם המיתם את עם ה'!" צעק מישהו מפאתי המחנה.
"זאת לא הפרשה הזאת", אמרתי.
"הכול מתערבב בחלום", הוא אמר.
"זה נכון, אבל על המציאות אנחנו יכולים להשפיע", אמרתי, "אנחנו רק צריכים להפסיק להיות אדישים – לעטות מסכות במקומות סגורים, לצמצם אירועים המוניים, ולא יזיק גם ששר הבריאות יתחיל לעשות בנתב"ג בדיקות לגילוי וריאנטים חדשים, למרות שזה לא קשור ללהט"בים".
"השתגעת?!" קפץ העם כנשוך נחש, למרות שזה אמור לקרות רק בפרשת חוקת, "התורים בנתב"ג גם ככה ארוכים כמו גלות מצרים, אתה רוצה למנוע מאיתנו לגמרי לצאת לחו"ל?!"
"כדי לצאת לחו"ל צריך קודם להיכנס לארץ המובטחת".
"אתה תיכנס לאן שאתה רוצה, אנחנו ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
מסכה לא תעשה לך
רגע לפני שהרוחות התלהטו לגמרי, כלב בן יפונה תפס יוזמה וניגש למרכז המעגל. "רגע, חבר'ה", הוא אמר, "אף אחד לא מבקש שנעצור את החיים ונסתגר בבית. כל מה שאנחנו צריכים זה לקחת אחריות, למשל לשים על עצמנו מסכות כדי להגן על אוכלוסיות בסיכון. ככה נציל חיים וננצח את המגפה, עלה נעלה וירשנו אותה!"
אחד האנליסטים הבכירים לקח דף ועיפרון והתחיל לחשב את התועלת שבמסכה. החסרונות: היא מגרדת, היא צוברת זיעה, היא עושה אדים על המשקפיים, קשה לנשום בה והיא מזכירה לנו את המגפה שאנחנו מאוד משתדלים לשכוח. היתרונות: היא מצמצמת הידבקות ויכולה להציל חיים.
"אלוהי מסכה לא תעשה לך", סיכמו המרגלים, "באמת נראה לך שחתיכת בד מסכנה יכולה למנוע הדבקה?"
"כל המחקרים מראים שכן".
"אז איך אתה מסביר את זה שעד 2020 לא הלכנו עם מסכות ובכל זאת לא נדבקנו בקורונה, הא? חוץ מזה שכולם כבר היו חולים ואי אפשר להידבק פעמיים, ואם נדבקים פעמיים זה בסך הכול צינון, מה עוד שאם מישהו נדבק ולא נבדק אז הוא כאילו לא נדבק, ובכלל אין מגפה, זו הונאה. אוי, לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו".
שזה, במילים אחרות: אנחנו מתים על השגרה שלנו ומצידנו שימות העולם.
"להמשיך כרגיל כשהמגפה מתגברת", אמרתי, "זה כמו לנהוג במהירות גבוהה בתנאי גשם וערפל. זה כמו לעקוף בדרך לא פנויה. זה כמו לדהור עם המכונית לתוך מעבר חצייה בלי לקחת בחשבון שמישהו עלול להיפגע".
הם הסתכלו עליי במבט של נו, מה הבעיה עם זה.
"תקשיבו", אמרתי, "הקורונה פה וזו עובדה. אנחנו לא יודעים כמה הגל הזה מסוכן ואילו השלכות ארוכות טווח יהיו לו. אבל כל משבר הוא הזדמנות: יש לנו אפשרות לעשות דבר גדול, להתעלות מעל המחלוקות הפוליטיות, להיות אור לגויים, להוכיח לעצמנו שאנחנו עם אחד, שכל ישראל באמת ערבים זה בזה. יש לנו הזדמנות לשנות הרגלים ישנים, לראות גם את מי שסביבנו, לוותר קצת על נוחות אישית כדי להציל אחרים, לא לתת לעמלק לזנב בנו ולקחת מאיתנו את הנחשלים ואת החולים בזמן שאנחנו עייפים ויגעים ורק רוצים את השגרה שלנו. בואו נתגבר על עצמנו, בואו ניכנס יחד אל הארץ המובטחת של ערבות הדדית ואכפתיות, כי טובה הארץ מאוד מאוד".
המרגלים כבשו את עיניהם בקרקע. הרגשתי שהדברים נגעו בהם, הזיזו משהו בפנים, הרטיטו את הלבבות.
"אתה יכול לחלום על זה", הם אמרו.
אז באמת חלמתי, עד שהתעוררתי והבנתי שמרגלים לא משנים הרגלים. אולי באמת נגזר עלינו ללכת ארבעים שנה במדבר הקורונה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***