ציון לשבח

גדלתי בבית של טיולים. המון טיולים. שני הורים מורים, חמושים בגלונים של אהבת הארץ ובטונות של סבלנות למריבות של הילדים בדרכים. אם נפליג רגע לשנים ההן, ניזכר שאז עוד לא היו מושבי בטיחות שקיבעו כל ילד במקומו, וגם לא חטיפים להרגעה.

רוב הזמן המושב האחורי של הרכב נשא עיסת ילדים צווחת, כשבכל פעם יד או רגל מתנופפת אל על, מסתירה לאבא שלי את המראה. איך היה להם כוח לחזור ולטייל איתנו שוב ושוב? פלא!

מבחינת הוריי, שום מכשול לא היה חסם של ממש בדרך לטיולים: לא קיץ בטמפרטורה שממיסה קרחוני ענק, וגם לא מרחק שעלול להרדים נהג ממוצע. בכל חול המועד, חנוכה, שושן פורים וכמובן החופש הגדול הם היו מסמנים על המפה מסלול אמיתי, כזה שיש בו נוף יפה, עתיקות או אתגר פיזי מעניין. לא עצירה, מעיין, ניגוב והביתה. הליכה אמיתית. היינו קמים בבוקר, אורזים סנדוויצ'ים וכובעים ויאללה אל המרחב.

אני? לרבי?

אבל לסוג אחד של אתרים כמעט אף פעם לא הגענו: לקברי צדיקים. זה פשוט לא היה חלק מהמסלול. לפעמים נתקלנו בשלט כזה או אחר שמלמד על תנא או אמורא הקבורים בדרך. קראנו אותו, התפעלנו, הזכרנו מאיפה אנחנו מכירים אותו, אם בכלל, וזהו. קבר הוא לא מקום להשתפך בו, לא אתר להתעכב בו יותר מן הרגיל. בשביל תפילות יש בית כנסת. וכשיש יארצייט לסבא או לסבתא, אז עולים לקבר, אומרים תהילים, מתייחדים, מתגעגעים ומוחים דמעה, אבל לא הרבה יותר מזה. לא הילולה ססגונית או משהו.

כמה שנים אחרי, התחברתי לחברון ולמערת המכפלה. בנעוריי המערה עוד הייתה פתוחה לרווחה ליהודים, ובמיוחד אולם יצחק הגדול והמרכזי. הייתי פשוט יכולה ללכת לציון האבות והאימהות, לפתוח את תפילת שמונה־עשרה ב"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" ולהתחבר למילים כמו שרק שם אפשר. אבל אז היה פורים ההוא עם ברוך גולדשטיין והמערה נסגרה. לא הייתי מסוגלת לבקר אותה בעלבונה.

אחר כך נישאתי לכהן. כן כן, אני יודעת שיש דעות המתירות לכהנים להיכנס למערת המכפלה. אבל יש כאלה שלא. ובכלל, יום אחד עוד אכתוב את ספר הכהנים הגדול: על הרפתקאות השבט הנבחר הזה כשהוא מנסה לעקוף בתי קברות בטיולים, על הבריחה מעצים שנטועים בבתי קברות ומצילים על הרחוב, על ההימלטות מבניינים שיש בהם אנשים על ערש דווי, או איך כהן מגיב לראשונה כשהוא פוגש בית עלמין צבאי ("וואי, נורא יפה כאן"). אז קחו את החינוך מהבית, תחברו עם הפרקטיקה של מנוסה מקברים, ותבינו כמה פעמים התפללתי על קברי צדיקים בשנים האחרונות. אני שומעת על טיולי קברי צדיקים, מבינה שיש כאלה שמתחברים לז'אנר ומכבדת. אבל יודעת שאני לא ממש שם. כלומר לא הייתי שם. כלומר, אני כבר לא יודעת.

הסוויץ' החל לפני חודש בערך, כשהייתי בניו יורק. אז החליטה החבורה שאיתה הייתי לפקוד את קברו של הרבי מלובביץ'. היה לי עם זה קושי כפול ואפילו משולש: הנסיעה המתוכננת הייתה ארוכה מאוד, אני בכלל לא חסידת חב"ד, ואחרון - מה לי ולקברי צדיקים? אבל משהו בכל זאת דחק בי (וגם הבת שלי, שגערה בי עוד מהארץ שלא מפסידים הזדמנות כזאת) - ועליתי על המונית. כל הדרך שוחחנו, התווכחנו והקשבנו לשירי אמונה ודרך. השתתפתי בשיח הער, ובמקביל ניהלתי עם עצמי דיון פנימי סוער. אני? לרב'ה? מה נסגר? מה אני אעשה שם? ממתי אני צריכה מתווכים כדי להתפלל?

אבל אז כשנכנסתי פנימה, כלומר כשיצאתי החוצה מהמבנה שבנו החסידים אל בית העלמין, התפילה פרצה מתוכי, יחד עם הדמעות, והמחשבות על המשפחה ועל הזקוקים לרפואה ועל בני עירי ועל עמי. הייתי המומה. הרגשתי שהמילים שלי עולות במסילות מיוחדות, סלולות, למעלה. זה היה פלא גדול שלא הצלחתי להסביר אותו לעצמי.

אולי זה קשור ללילה ולאווירה שמסביב, ניסיתי להסביר לעצמי, אולי לעייפות ולמרחק הרב מהבית. הרבה תהיות. נשארתי עם החוויה שהרחיבה לי את חדרי הלב וכמסתי אותה בתוכי, בתוך מדור ה"לא ברור". הנחתי לה.

לפני מספר ימים נסעתי עם בעלי לצפון. המניין היחיד באזור היה ברשב"י, אז נסענו לשם (אגב, ישראלים ולוויים תעשו טובה, כשאתם מגיעים לרשב"י, לכו תשלימו מניין לכהנים. הם ממש בודדים שם, סופרים ראשים ולא מגיעים לעשרה). נכנסתי לעזרת הנשים ושוב הסכר נפתח, בלי התכווננות (היינו אחרי מסלול), בלי אזהרה מראש (הייתי בטוחה שזה לא יקרה שוב). הרגשתי שהתפילות שלי עלו על מסלול המראה של מטוס סילון ועלו ישר למעלה. אני מתפללת מבפנים ומביטה על עצמי מבחוץ. שוטחת את בקשותיי, ובה בעת מרימה גבה על עצמי, על עוצמת התחושות.

כן, יכול להיות שהכול נובע מהרגשה פנימית שלי ואין בזה ממש, ובכל זאת. כאן כבר לא היה לילה ולא הייתי רחוקה מהבית והמשפחה, וכל מיני הסברים לוגיים שניפקתי לעצמי כמה שבועות קודם כבר לא היו שייכים. נותרתי בלי מילים.

להשיג פרוטקציות

והאמת? האמת שזה בסדר להיות בלי מילים. הרי כל הנושא של תפילה ותחנון ובקשה עובר דרכנו עם הרבה מילים, אבל בלי הרבה הסברים. כלומר, יכול להיות שמה שקורה לי הוא לא רציונלי, אבל כל העניין הזה הוא מעל הרובד הרציונלי, לא?

ואולי, אולי עם השנים אני מבינה שהחיים הם לא שרשרת לוגית של סיבה־תוצאה, לפחות לא כזאת שאני יכולה להצביע עליה, ושעניינים רבים בחיים נמצאים פחות במגרש שלי ויותר במגרש של הגדולים, כלומר של אלוקים. שהחיים דורשים השתדלות, אבל אני לא המחליטה הסופית, ורק כדאי להשיג פרוטקציות אצל מי שאפשר, אצל צדיקינו וחכמינו.

ואולי יש כאן איזו התחברות לצד החסידי שטמון אי שם עמוק בשורשים שלי (ויז'ניץ כבוד) ושמעולם לא גדלתי עליו, כי השואה הארורה לקחה איתה הכול. ועוד תהייה אחת - אולי סתם התחלתי להיטמע במרחב הארצישראלי.

ועם כל זה, לא נראה לי שאצא בקרוב למסע חובק גליל בין קברי צדיקים. לא להגזים. חינוך הוא חינוך, ציניות היא ציניות, והכהונה של בעלי גם היא כבר מוטמעת אצלי חזק. אבל החוויות שמעבר למילים כבר נחתמו בי. אז אל תתפלאו אם בכל זאת ניפגש יום אחד אצל רחל אמנו או אצל רבי מאיר, או בעמוקה.

לתגובות: [email protected]

***