חברים, שבוע הספר מתרגש עלינו, וגם אני מתרגש עליכם, כי מדובר בשבוע הספר הראשון שאליו אני אגיע כדי לחתום על ספרי שלי, שלא כמו בשנים קודמות שבהן הייתי הולך לשבוע הספר כדי לחתום על ספרים של אחרים.
שנה אחת הייתי אשכול נבו, באחרת ארנסט המינגווי ופעם אחת אפילו צרויה שלו. אף אחד הרי לא יודע איך סופרים נראים. נסו ותיווכחו. אז נכון שכעת אני כבר סופר מן המניין, אדם כבד ראש שמסתובב בעולם ורואה סיפורים במקומות שבהם בני תמותה רגילים רואים בקושי שורה, אבל עד לא מזמן גם אני הייתי נתקל בספרות בעיקר כשהילדים היו חוזרים מהגן.
כי נכון שלא כל שבוע הוא שבוע הספר, אבל בכל שבוע אנחנו מקבלים ספר. מי לא מכיר את המחזה המבעית של ילדים החוזרים מהגן עם ספרים של ספריית פיג'מה ומבקשים לקרוא להם את הסיפורים כאן ועכשיו. כאילו אין לי טלפון חכם לעיין בו חסר מטרה.
ואני אומר - קודם כול, למה לתת אגוזים למי שאין לו שיניים? איזו מין התגרות מוזרה היא זו, לתת ספרי קריאה לילדים שעדיין יגעים על ההבחנה בין עיגול למשולש? הרי זו אצבע בעין. ויותר מזה, איזה מין הרגל אני מקנה לילדים כשאני קורא בשבילם את הספר? לא מספיק שאני מכבס בשבילם ושוטף כלים בשבילם, אז עכשיו גם זה? ילדים צריכים ללמוד להיות עצמאיים ולדאוג לעצמם. ילד שרגיל שיקראו לו ספר עוד עלול להפוך לנער שמבקש שיבואו לאסוף אותו מהתחנה המרכזית כי האוטובוס האחרון לא הגיע. ובכן, לא במשמרת שלי!
הסברתי לילדים שאם הם לא יכולים לקרוא משהו לבד, אז אי אפשר שאחרים יקראו להם. "הנה אבא למשל", הדגמתי, "לא יכול לקרוא ספרי קבלה, אז מה, אני אלך לבקש מאחרים שיקראו לי?"
הדוגמה הזו שימשה כחתיכת חרב פיפיות, כי הילדים שכחו בבת אחת מספריית פיג'מה וביקשו ממני לקרוא להם מספרי הקבלה המסתוריים במקום זה. הבנתי שבטוב זה לא ילך, ופניתי אל השיטות הידועות לקריאה מחופפת בספרי ילדים.
אמרתי קריאה מחופפת? התכוונתי כמובן ל"קריאה משמעותית" - שיטה עדכנית להעצמת רגעי הקריאה באמצעות תמצות ממוקד של ליבת הסיפור. שורש השיטה הוא כמובן החירות האומנותית לעשות בסיפור כבשלך. הרי מרגע שיוצר סיים את יצירת האומנות שלו, הפרשנות שלה כבר לא בידיים שלו אלא בראי המתבונן. ואם כבר מפרשים אחרת, למה לא לערוך לחלוטין? אני רוצה להאמין שאף כותב איננו יהיר מספיק לחשוב שיצירתו לא יכולה להתלטש ולהתחדד עוד. ומה יותר מחדד מאשר כיסוח פסקאות שלמות לטובת זרימה קולחת יותר של סיפור. האם אנחנו באמת צריכים לקרוא על ארבעה בלונים מתפוצצים כדי להבין את הפרינציפ? אפשר לפוצץ בלון אחד ואודרוב, הבלון של אלון עף לשמיים והילדים עפים למיטות.
למה צריך חמש־עשרה פעם לדקלם "בים בם בם תירס חם" כשאפשר פעם אחת להגיד "יאללה סבא תירס!" ולחתוך לסוף?
אז נכון שבסיפורים מוכרים זה יותר קשה ובאמת הילדים מגיבים קצת אחרת כשהם שומעים שבדירה להשכיר יש רק שלוש קומות ובמקום מר עכבר נכנסה משפחת בן דהן מיקנעם ובנתה מרפסת לא חוקית, הסוף.
אך בסיפורים חדשים דנדשים, לעומת זאת, אפשר לעשות בסיפור כבשלך. נסו פעם אחת לקרוא בפאתוס עמוד מאמצע הספר, להכריז בסיומו "הסוף!" ולסגור את הספר. לא תאמינו כמה פעמים זה עובד. בשביל האתגר אני אוהב לעשות את זה ברגע המתח של הסיפור. נניח בספר הפילפילים, ברגע שבו הפיל הקטן מרגיש שההורים שלו כבר לא אוהבים אותו ולא משקיעים בו: "אף אחד לא מבין אותי, אני בודד, אני כועס! ואני עצוב מאוד מאוד. הסוף!" מבחינת הילדים שלי ספר הפילפילים נגמר שם, ובאמת הם מאוד חשדניים כלפינו כהורים. אבל לפחות נכנסים לישון מוקדם.
עוד אפשרות להורים בינינו שעדיין נותר בהם צלם, היא לקצץ את הסיפור בדרך שמרנית יותר: לוותר על מילות תואר. למה צריך לשגע את הילד בתיאורים שעלולים להעמיס על הדמיון הצעיר שלו? מה אנחנו באמת מרוויחים מהידיעה שהתרנגולת בדירה להשכיר היא "שמנה"? בודי שיימינג? בשביל זה הקמנו מדינה? למה להגיד "דני החמוד טיפס על העץ הירוק" כשאפשר להגיד "דני טיפס על העץ"? מה הילד מאבד פה? ואיפה עורך הספר היה בזמן אמת?
כשאני קורא לילדים שלי את שלושת הפרפרים של קיפניס אני משמיט את כל התארים. ובאמת מבחינת הילדים שלי מדובר בשלושה פרפרים ללא גוונים מובהקים שנדחים על ידי פרחים חסרי צבע מסיבות חסרות שחר. יש מי שיאמר שעיקרתי את הסיפור, אבל לדעתי זה דייקא מתאים אותו לימינו. למה הצבע של הפרפר רלוונטי מלכתחילה? האם לא כל הפרפרים נבראו בצלם? זה משהו שהודות לי, הילדים לא צריכים לחשוב עליו בזמן שהם מוכנסים למיטות ברבע לשש בערב.
אצלנו בבית אני אומנם דוחף חזק את אג'נדת הקריאה המשמעותית, אבל לטווח הארוך אנחנו משתמשים בנשק יום הדין - מלמדים את הילד לקרוא, לא עלינו. אז נכון שבטווח הקצר זה דורש יותר השקעה וזמן, אבל קוצרים את הפירות מהר מאוד כשהילד קורא לעצמו ספרים ומשחרר אותנו לעיון הכרחי בביצועי שוק ההון שעליהם יש לנו אפס השפעה ועוד פחות מכך הבנה. מצד שני, עכשיו כשאני חושב על זה, כשהילד ילמד לקרוא הוא גם יוכל לקרוא את הטור הזה ולהבין עד כמה ההורים שלו באמת בעניין של להשקיע בו. אבל נו, לזה הוא כבר מוכן. הרי סיפרתי לו את ספר הפילפילים.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***