הגאולה והמדינה

עם ישראל חי משך אלפי שנים בסוג של מתח בין להאמין בבואו של משיח לבין להיזהר שלא לחשב את מועד הופעתו. אל לנו להתעסק בחישוב הקץ המיוחל כעסק תורני.

הרמב"ם מדגיש שלא הנביאים ולא החכמים ידעו בדיוק עת בוא משיח בן דוד. אז עלינו להסתפק בהוראה לְצַפות לישועה (מסכת שבת ל"א, א) עם תחושת ערגה עמוקה בזיכרון עם ישראל.

התורה כמגידת-עתידות יכולה להאיר לנו על תקופת החיים בארץ באור תחזיות עתיקות. על איזה בסיס התחזיות, אין אנו יודעים מאומה. יש שמזהים את העידן שעובר עלינו כתחיה הלאומית היהודית – המפעל הציוני עם הקמת מדינת ישראל – בשם "אתחלתא דגאולה" (מסכת מגילה י"ז, ב).

חז"ל הציגו תיקוף כללי של ההיסטוריה שמחולקת לאלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, אלפיים שנות משיח. לפי הלוח העברי על המשיח להיגלות במרחב הזמן בן ימינו, הרי אנו באלף השישי בשנת ה'תשפ"ב.

סימנים מבשרים טוב

נצביע על נבואות וחיזויים מימי קדם שממחישים אולי אף מוכיחים שזו תקופת הגאולה. אין שום היתלות בתיאולוגיה או מיסטיקה אלא במציאות מוחשית של עובדות שעינינו רואות:

*שיבת ציון וקיבוץ גלויות ברוח הנבואה "ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה" (ירמיהו ל, ג) כהתרחשות חסרת תקדים בהיקפה בתולדות עמנו, עם רצף של עליות ארצה על פני כמה דורות, עד שכבר התקבצו למעלה משבעה מיליון יהודים בארץ ישראל;

*הפרחת הארץ ופוריות טבע המולדת, לאחר מאות רבות של שממה ודלות בארצנו, כסימן מובהק של "קץ מגולה" לעין כל (מסכת סנהדרין צ"ח, א);

*חזרת הריבונות המדינית עם ייסוד מדינת ישראל היהודית, בהתאם לקביעה ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (מסכת סנהדרין צ"ט, א), כך שתמה צרת הגלות עם התחדשות חירות ישראל בארצו;

*בניית ירושלים במובן האנושי והממשי, בנוסח הביטוי הציורי "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ז, ה);

*מלחמות בימי חבלי משיח, לפי פירוש רבינו אברהם אבן עזרא ורד"ק על זכריה י"ג, ז' – מלחמות רבות בכל הארץ, וכך משבץ רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם בסוף משנה תורה – באחרית הימים.

לפיכך, כל הסימנים הפלאיים האלה קיימים ובולטים בתקופתנו ולא הייתה תקופה כזאת שקדמה לה בשום דמיון. יש תפקיד למלחמות בגאולה בלי שאיש כיוון לכך, ושחרור חבלי ארץ ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים משלטון זר היו כאירועים רבי-משמעות וזוהר בתהליך תקומת ישראל וירושת הארץ. בין מנהיגי ראשית הציונות היו שדימו את המהלך ההיסטורי בצבעים אידיאליים, אבל התורה תיארה אותו במונחים ריאליים.

סימנים מבשרים רע

מקורות יהדות רבים מפרטים עתיד גדוש צרות ואכזבות, סטיות וחרדות, בימי הגאולה. מן המפורסמים הגמרא במסכת סוטה (מ"ט, ב) שמציגה תמונה חברתית עגומה למדי: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא [חוצפה תעלה] והיוקר יאמיר, הגפן תיתן פריה והיין ביוקר... בית ועד יהיה לזנות [מקום שתלמידי חכמים מתוועדים] ...ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת... נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול [מבייש] אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו...ועל מי יש להישען [?] על אבינו שבשמים". לאן אנו באים ואסון בפתח.

מסכת סנהדרין (צ"ח, א) מוסיפה עוד תחלואי החברה לרשימה, וגם חוזרת על דברים בנוגע לימי הגאולה ועד בוא הגואל: "אין בן דוד [המשיח] בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל... אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים [רעים] ושוטרים מישראל...ועד שתכלה מלכות הזלה". על כך כותב רש"י, שלא תהא שום שלטונוּת לישראל אפילו שלטונוּת קלה ודלה. בימינו קוראים למצב זה "חוסר משילות".

בחברה יהודית כזו ההתמוטטות של כל חישוקי המוסר והיושר מדכדכת את מצב הרוח בעם. עד כדי כך "אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה" (שיבוא [המשיח] ולא אראנו). תחושת הנפש הפרטית הייתה חזקה יותר מהידיעה שזמן הופעת המשיח מתקרב. נפלה רוחו של עולא ושל בני החבורה. כאשר מתוך ייאוש חז"ל אומרים שאין על מי להישען אלא על כוח עליון, נחשפת המורכבות המעיקה בתקופת הגאולה. אפילו שיודעים שסופו של התהליך יהיה טוב, עדיין מתקשה האדם לשאת אותו.

עת הגאולה

בין האפשרות של גאולה ב'עִתה' [לפי הזמן הנקוב בימי קדם] או גאולה ב'אַחישנה' [מוקדם בזכות עם ישראל], אנו חיים בימי עת הגאולה. הרַכבת יצאה מהתחנה ותגיע ליעדה ללא תנאי בהתנהגות היהודים ביחס לתורה ומצוותיה. ככל שהדור לא ראוי, וזו גם לא העת, אין לצפות למשיח ולישועה. לפיכך, כאשר רבי עקיבא צוחק וחבריו בוכים, כשנראה שועל בקודשי הקודשים בהר הבית (מסכת מכות כ"ד, א-ב), אין שביב של תוחלת. בית המקדש סופו להיחרב כולו, ובר כוכבה לא הוכח כמשיח.

בסיפור על שלמה המלך, שניסה להפוך מר למתוק וחושך לאור על ידי שנשא נשים נוכריות, הכישלון צפוי (ספר נפש החיים, שט-שיא). הן שלמה המלך והן רבי עקיבא תפסו מציאות שלילית כמקפצה לשינוי חד ומפתיע ולתיקון יסודי. אבל עת הגאולה טרם הפציעה בשמי העולם היהודי.

במקרה של מדינת ישראל דהאידנא, הסימנים החיוביים שנזכרו לעיל הם התשתית המוצקה לגלגול גאולת ישראל; והסימנים השליליים, עד כמה שמטלטלים את הנפש ומדאיבים את הלב, משלימים בעצם את תרחיש הגאולה בעת הזאת. מכאן, ישראל של היום משמשת שיקוף נאמן של תחזיות שהופיעו במקורות תורה עתיקים. המתאם בין עבר והווה מדהים בדיוקו.

הנה לקט של ידיעות מההווי הישראלי: יוקר המחיה והדיור כמאפיינים כלכליים דורסניים, שדות החקלאות משובחים אך המחיר לצרכן בשמיים...רבנים סורחים, תרבות מינית מקולקלת ומצעד הבושה השמח, פערי התפיסות בין צעירים למבוגרים, מרדנות בתוך הגרעין המשפחתי, ואפס תקווה לשינוי משמעותי בכל תחומי החיים לטובה. על הדור באות צרות רבות כנהר, בלשון חז"ל.

קשה להשתחרר מהרושם שאנו חיים בעולם הפוך. מערכת משפט על שלוחותיה, כולל משטרת ישראל, נחשפת במערומיה כמרחב זדוני ומוטה, מנותקת מרחשי הציבור, מפעילה מנגנוני השלטון בלי בקרה, ומענישה הנפגעים ומשחררת הפושעים. רשימת העוולות יכולים למלא כרכים רבים בסוגיה בין משפט וחברה.

יחד עם זה בולט הנושא הערבי כמכשלה לביצור האתוס הציוני במדינה. אף כי בימינו האמת נעדרת מכוח דיכוי הדיבור החופשי, נעז ונציין בקיצור: פרעות של ערבים אלימים נגד יהודים בחוצות המדינה, כאוס בכבישים, כלי נשק בלתי חוקיים מצויים למכביר, הצתות ונזק נגד רכוש יהודי, הרמת דגל האויב הפלשתיני בחוצות, פוליטיקאים ערבים תופסים מעמד ותפקיד בעודם בעלי מחויבות לאומית פלשתינית אנטי-ציונית ועד להזדהות עם ארגוני טרור.

ממשלת ישראל תלויה בערבים לקיומה – זהו כתם על עם ישראל לדיראון עולם. אין הסבר הגיוני לעולם ההפוך הזה חוץ משזו תקופת המשיח והגאולה על כל תהפוכותיה.

ועל תהייה כואבת זו כדאי להאיר את הדברים הבאים. הנביא זכריה מציג המשיח כ"עני ורוכב על חמור" ואגב כך - מספרת הגמרא – מופיע מלך פרס ושולח עבור המשיח סוס של מאה גוונים (סנהדרין צ"ח, א). מחווה זו נועדה לכבד את המשיח, ומראה על תפקיד של עם זר לקדם את בואו של בן דוד. חוץ מעניין הסיוע לציונות על ידי גויי העולם, נראה שיש באגדה הצגת הגיוון הבלתי רגיל בעת הגאולה: מאה צבעים של סגנונות ואופנות של דתיות ואמונה, אורחות חיים ויזמות תרבותיות, בתחומי לבוש ומוסיקה, חינוך ואמנות – כמו היום בארץ ישראל. 70 פנים לתורה ועכשיו 100 צבעים לאנשים. אכן אין יהודי חילוני אחד בארץ.

נסיים בסיפור על רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל באור הבוקר "וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא...כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמעא קמעא [לאט לאט] כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (תלמוד ירושלמי, ריש מסכת ברכות).

הגאון הרב חיים צימרמן הסביר בספרו ,(Torah and Existence, ch.1) שהגאולה היא דרך ההשגחה כחוק בהיסטוריה, כמו חוק טבע שזריחת השמש היא חוק טבע. ברגע שמהלך הגאולה החל אין לעצור אותו. הרב כתב שלפעמים נראה "התהליך של אתחלתא דגאולה באפלה...אך חוקי הטבע כמו חוקי ההיסטוריה לא ניתנים לשינוי". הגלות הולכת ונגמרת, זמן הגאולה כבר זרח עלינו.

*ד"ר מרדכי ניסן כותב על נושאים של יהדות וישראל.