את ההתדרדרות בין כוונתו הטהורה של המנהיג משה, לזו של המרגלים ושל העם, מבאר באופן נפלא בעל הכלי-יקר.
שלוש לשונות מצינו: ויתורו, ויחפרו, וירגלו. לפי ששלוש דעות שונות האחת מחברתה היו באותה עצה.
'שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. אומר רש"י: שלח לך, לדעתך. אני איני מצווה לך, אם תרצה, שלח. לשם מה ביקש אפוא משה לשלוח אנשים לתור את הארץ, הרי אפילו בקריעת ים-סוף הלכו בני-ישראל לתוך הים אחר מנהיגם משה, מה ביקש משה להשיג בשליחתם? אומר הרמב"ן דבר נפלא. משה ביקש להכינם לקיים מצוות ישוב-הארץ בשמחה.
כי זוהי חובת הדר בארץ-ישראל, להיות תדיר שמח במצווה התדירה באהבתו אותה. ו'ְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ', אין והיה, אלא לשון שמחה. שליחת המרגלים הייתה אפוא כדי שהמרגלים יגידו לעם שטובה הארץ מאוד מאוד, ואז בני-ישראל יחליפו כח ויעלו לא"י, בשמחה. ביקש משה להחדיר בעם את חובת השמחה החלה על כל הזוכה להיכנס ולישב בארץ-ישראל. לכן ציווה אותם לקחת מפרי הארץ כדי שיראו בעיניהם שבח הארץ. ומוסיף 'אור החיים' הקדוש, ביתר תקיפות, 'שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ'. מצווה רבה היא הישיבה בארץ, שקולה היא כנגד כל המצוות, וצריכה היא כוונה והכנה רבה.
בסוף מסכת כתובות, מסופר על רבי אמי ורבי אסי שהיו עוברים ממקום שבו השמש יוקדת למקום צל ומהצל לשמש, כדי שתמיד ישבו בנוחיות, ולא יבואו חלילה להתרעם על ישיבת ארץ ישראל ולומר שלא נח להם בארץ-ישראל. הר"י מיגאש, רבו של הרמב"ם, מבאר שעשו זאת כי כך יש להם הנאה מישיבתם בארץ-ישראל, כך גם יקיימו את מצות ישוב הארץ, באופן בו תתחדש השמחה כל הזמן.
הכנה רבה לקראת עלייה לארץ, עשה בעל ספר חיי-אדם, הרב אברהם דאנציג, וכך כתב בהקדמה לספרו 'שערי-צדק' אותו כתב כהכנה לעלייתו: "...בעת נפילת הבתים בחצר שאני דר בה, בשנת תקס"ד...[1804 למניינם] נדרתי נדר גדול, שכאשר אזכה להשיא בני ובנותיו ויהיה ביכולתי, אזי אעלה לעיר הקודש לירושלים תבנה ותכונן, להיות שם כל ימי חיי ולעבוד שם את ה'. ואמרתי, ...הרי אם יכנס אדם לחצר המלך ולא ידע המנהג, וודאי מתחייב הוא בנפשו, כל שכן הרוצה לדור בארץ-הקודש ולא בקי בכל הדינים הנוהגים שם, דמו בראשו, ועליו נאמר: 'מי ביקש מידכם רמוס חצרי'? ולזה ליקטתי לי כל הדינים השייכים לזה, וקראתיו 'שערי-צדק' על שם ירושלים הנקראת צדק... ומעתה כפיי פרושות לשמים להיות בר לבב ונקי כפיים, ולעלות במקום קדשו ולקיים המצוות הנוהגות שם.
דומה כי בני ישראל, הגם שהיו דור דעה, טרם הגיעו למדרגה זו. לא בכדי יודע מחשבות ובוחן לבבות אומר למשה, אני איני מצוה לך. הוי אומר, שליחת מרגלים לא תועיל, ואף סכנה יש בכך. אך רצונו של משה-רבנו היה כאמור להכין את העם לקיים את מצוות ישוב הארץ מתוך שמחה ובהקדם האפשרי, כשלכך מצטרפת גודל כמיהתו לארץ הקודש. בשליחת מלאכים שיביאו את בשורת הארץ, יש גם תיקון האווירה המדוכדכת שנוצרה בגין הפורעניות שהיו בפרשה הקודמת, התאווה לסיר הבשר וכו'. בוודאי עם שובם מהארץ, יתחזק העם, ככתוב, 'ויתחזקתם'. ואולי הם אף ישובו בעקבות כך למדרגתם הגבוהה וישירו שירה חדשה מתוך שמחה שהנה עומדים הם להגיע ליעד, להתיישב בארץ-ישראל.
למרבה האכזבה תחזיתו של משה לא התממשה. ישראל לא שרו, והמרגלים אף לא למדו לקח מהמעשה במרים הלכות לשון-הרע, והוציאו את דיבת הארץ רעה. רק לקראת תום ארבעים שנה במדבר, לקראת כניסתם לארץ, הגיע הדור שנולד במדבר למדרגה בה שרו לבדם בלי הכוונתו של משה רבנו. ''אז ישיר ישראל, עלי באר ענו לה''.
את ההתדרדרות בין כוונתו הטהורה של המנהיג משה, לזו של המרגלים ושל העם, מבאר באופן נפלא בעל הכלי-יקר. שלוש לשונות מצינו: ויתורו, ויחפרו, וירגלו. לפי ששלוש דעות שונות האחת מחברתה היו באותה עצה. הקב"ה אומר למשה: 'שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן'. הקב"ה הסכים עם משה ש'יתורו', לשון יתרון. גלו יתרונה של ארץ-ישראל, גלו כמה מעלות טובות ומכופלות יש בה, ולא עוד אלא ש'אווירה של א"י מחכים', כמוזכר במסכת בבא-בתרא קנח.
לעומת זאת, אצל מרגלים כתוב: 'וירגלו אותה'. המרגלים, כדברי הזוהר הקדוש, ידעו שעם כניסתם לארץ, תופסק כהונתם כנשיאים, לכן גם להם לא אצה הדרך, ובקשו להוריד מעלת ארץ-ישראל שהיא ראש לכל הארצות, לדרגת רגל. 'וירגלו' עשו אותה למדרס כף-רגל. ואילו את מצרים, הפחותה שבארצות, הפכו לראש. אמרו: 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה'.
בני-ישראל ירדו מדרגה נוספת ואמרו: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ [דברים א, כב]. נקט הכתוב לשון חרפה. ביקשו הם למצוא את חרפת הארץ, למצוא תירוץ ותואנה לא להכנס לארץ. לא אצה להם כלל הדרך, שהרי מה רע במדבר? את התורה כבר קיבלו, ענני הכבוד שומרים עליהם. באר-מרים מלווה אותם, פרנסה יש, שהרי המן יורד מידי יום ביומו, ומנגד עם כניסתם לארץ, יחדל המן מרדת ויצטרכו לעמול להוציא לחם מן הארץ, ואף באר מרים תחדל מללוותם, ויצטרכו לחפור בארות למצוא מים כאבותיהם, עם סכנת סתימתם ע"י פלישתים ושאר 'אהבי ישראל'. לכן נקטו לשון 'ויחפרו'.
ואכן, משה-רבנו, ששלח את המרגלים לתור, לחפש ולאתר את יתרונותיה של ארץ ישראל, אמר להם: 'עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת־הָהָר'. משה הינחה אותם והזהירם מגישות שליליות, כדברי המדרש: עלו להר המוריה, כי משם תצא הוראה לישראל. לכשתגיעו למקום המקדש ודאי כל מחשבה שלילית תשתנה לטובה. המרגלים לא שמעו בקול משה, הם עלו בנגב, אך לא עלו בהר, לא עלו להר המוריה שבירושלים, ומשכך גם לא שינו מחשבתם וראייתם לטובה, ובכך החמיצו את ההזדמנות לתור אחר יתרונותיה של א"י, החמצה שעלתה בארבעים שנות מדבר.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל