את דברי בערב השבת הזו, שבת ארץ ישראל, אני רוצה להקדיש דווקא לא לחברון, אלא ללוד. לתושבי לוד היהודים, גיבורי ארץ ישראל של ימינו (לא, לא רק הם, אבל בהחלט גם).

אלה שעברו את הפרעות הנוראות לפני שנה, ועמדו בהן. אלה שקמו מתוך האפר והזוועה ואמרו: אנחנו נשארים, לא בורחים, זאת הארץ שלנו, זו העיר שלנו, אנחנו כאן כדי להישאר בה, להתחזק בה ולחזק אותה. אלה שהחליטו: אנחנו לא בורחים, אבל בשום אופן לא מטייחים. לא מוכנים להתעלם משנאת-ישראל שסביבנו, לא מוכנים לטשטש את המציאות. אנחנו מסתכלים לשנאת-ישראל בלבן של העיניים, ומתוך כך אנחנו מוכנים להתמודד אתה, ולנצח.

הגישה הזו של תושבי לוד הגיבורים, לא באה בטוב לממשלה הדו-לאומית שעדין מושלת כאן (ב"ה לא לאורך זמן). ממשלה שמקדשת את ה"ביחד" עם נציגי הפורעים, שמשקרת לעצמה ולכולנו על "אחדות" עם אויבים, ממשלה כזו משתדלת, מטבע הדברים, לטשטש את האמת הקשה שהתפוצצה לכולנו בפנים לפני שנה: האמת על הלאומנות הערבית שלא השלימה עדין עם תקומת עם ישראל בארצו, עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ושלו בלבד, מדינה שערבים ובני עמים נוספים יכולים לקבל בה זכויות פרט שלא יקבלו בשום מקום אחר בעולם, אבל בשום אופן לא זכויות לאום. את האמת הזו צעקו, ועדין צועקים, ערביי לוד בפנים של כולנו, אבל הממשלה הדו-לאומית אוטמת אזנים ולא מוכנה לשמוע.

"תכנית החומש" שהכינה הממשלה הדו-לאומית לערים המעורבות, הגדירה מטרה אחת בלבד: צמצום הפערים בין האוכלוסיה הערבית ליהודית בערים אלה. הנחת המוצא שמסתתרת מאחורי מטרה כזו היא: הפרעות הן תוצאה של אפליה-לרעה של הערבים, נחזק אותם וממילא לא תהיינה יותר פרעות. תפיסת-העולם החבויה בין דפי תכנית החומש הזו היא: השוויון – ולא הציונות - כערך עליון. אין בתכנית שום יעד של חיזוק האוכלוסיה היהודית בערים המעורבות, מניעת הגירה שלילית שלה, שיפור היכולת שלה להתמודד עם הלאומנות הערבית הגואה. אין, כי הממשלה לא מוכנה לראות את הלאומנות הזו, היא עוצמת עיניה בחוזקה כדי שלא לראות.

אבל תושבי לוד היהודים לא נשברים. הם ממשיכים, בכל האמונה ובכל הכח. נאמנים להחלטתם לבנות ללוד עתיד נהדר בלי לשכוח את העבר, הם מביאים קבוצות לסיורים בלוד, ובסיורים הם מציגים גם את העתיד היפה שהם בונים לעיר הזו, וגם את העבר הקשה והלא-רחוק שאסור להשכיח, ודווקא מתוכו צריך לצמוח ביתר-שאת. אחת הנקודות המרשימות ביותר בסיור הזה הוא "הדירה השרופה". אתמול ביקרתי בה, ואני רוצה לשתף אתכם.

"הדירה השרופה" נמצאת בשכונת רמות אשכול בלוד, השכונה בה מתגוררים יחד יהודים וערבים. רחוב בן יהודה 54, בקומה הראשונה של הבנין - דירה אחת בה התגוררה לפני שנה משפחה יהודיה. בליל ג' בסיון לפני שנה, כשהמשפחה לא היתה בבית, נפרצה הדירה הזו ע"י ערבים, תוך שהפורעים שוברים את הקיר כדי לחדור לתוכה. הפורעים הרסו, שברו וניתצו את כל תכולת הדירה, ואז העלו אותה באש. רק בשלב הזה, אחרי שעות של השתוללות הפורעים בדירה, הגיעה המשטרה. ולא, אף ערבי לא הועמד לדין עד היום, אף אחד לא נחקר אפילו, על הפוגרום הזה.

את הדירה הזו רכשו אנשי לוד כדי להציג אותה כפי שהיא, שרופה והרוסה, לקבוצות ולאורחים אתם הם מסיירים בלוד. אתם מוזמנים להיכנס לסרטון שצרפתי כאן, לסיור וירטואלי קצר, ובלתי נשכח. הפיח לא נמחק מהקירות, והוא לא ימחק מהזכרון. זו המטרה. אבל לערבים תושבי הבנין (אותם אלה שהיו לפחות עדים לפוגרום ולשרפה, אבל לא קראו למשטרה) לא מתאימים הסיורים האלה, ולכן הם מתנכלים למסיירים: החל מהתזת מים, וכלה בהתזת גז מדמיע, כשבאמצע כל הקללות, המכות, והבזיונות האפשריים. הם כל כך בטוחים בעצמם, שהם מצלמים את כל ההתנכלויות האלה, ומעלים לטיק-טוק – אבל משום מה ידה של המשטרה קצרה מלהושיע, עובדה: הם לא נחקרו עד היום.

באתי לדירה השרופה בלוד כדי להצדיע בה, ודרכה, לתושבי לוד הגיבורים, ולדרכם האמיצה, הישרה, והאמתית. וגם כדי לשתף אתכם במידע הזה, ובהצדעה הזו. על מילותיו של משה רבינו למרגלים: "וראיתם את הארץ מה היא" אומר רש"י: "יש ארץ מגדלת גיבורים" – ארץ ישראל מגדלת גיבורים, וגם לוד, עיר ואם בארץ ישראל, מגדלת גיבורים. תודה לכם, תושבי לוד הגיבורים, על הדרך האמיצה שבחרתם, על הדרך הישרה והאמתית שאתם מדריכים בה את כולנו. אני מבטיחה לכם את מלוא התמיכה בדרך הזו, ובטוחה שרבים-רבים ילכו בה, אתכם ובעקבותיכם.