א. איפוק זה כוח
הרבה דברים ראיתי בחיים, אבל מחזה כזה עדיין לא. מה גם, שרושם המקרה מהדד עדיין במוחי, גם בחלוף שבוע ימים, ואני עדיין לא מפסיק לחשוב עליו.
בראשית השבוע, הוזמנתי להשתתף באסיפה של חברה מסוימת. בראש השולחן יושב המנכ"ל שפתח את ההתכנסות, ולאחר נאום די ארוך, הוא הזמין משתתפים שונים לומר את דבריהם, ואז הגיע גם תורו של אחד העובדים הצעירים, מוכשר ונמרץ, שנעמד בענווה ופתח את דבריו בבהירות ובצחות.
ציבור המשתתפים כאילו המתין לדבריו, ועשו אוזנם כאפרכסת לכל מילה. לא אאריך בפרטים ותיאורים, אבל לא חלפו כמה משפטים והמנכ"ל החל 'לעזור' בדבריו, השלמת משפט, חידוד המסרים ותיקונים של מילים, והנואם הצעיר משתתק, מחייך, נותן לו לעזור ככל שיחפוץ. כשהנואם הגיע לעיקר דבריו, כבר קיבל עזרה כזו ארוכה, שכבר לא נשארה לו ברירה, עד שהתיישב והקשיב למנכ"ל עד לסוף דבריו, הנואם הצעיר שהושתק בצורה מחפירה שכזו, הודה למנכ"ל על העזרה. והכל ברוגע, בלי לומר מילה אחת של ביקורת.
התבוננתי מסביב וראיתי כאלו שנשכו שפתיים, אחרים השפילו מבט, אווירה של חוסר הבנה והשלמה למצב בו כך מושפל אחד מהחבורה. הבנתי שכך הם פני הדברים בכל אסיפה של החברה. בסיום, בחוץ, בשקט, אני שואל אותו: "מאיפה הכוחות לשרוד, להמשיך כאילו כלום לא קרה"? והוא בחיוך ועם אנחה קטנה עונה לי: "אשתי אמרה לי, ברגעים שכאלו הכי טוב לשתוק ורק לחשוב על הילדים שבבית, שבזכות ההבלגה נזכה לילדים מחונכים, בריאים בנפשם ובגופם".
וכאילו מאליהן עלו וצפו מול עיניי דברי הגמרא במסכת שבת: "תנו רבנן, הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
ב. המתפלל על חבירו
חודש ניסן, לקראת חג הפסח, כפי שנהוג בתפוצות ישראל, הילדים הלא נשואים חוזרים לקן; הבנים מהישיבות והבנות מהסמינרים, וזה הזמן להתאסף למפגש קטן כשכל אחת מעלה את החוויות מהלימודים האינטנסיביים.
בתי שתחי' חזרה ממפגש קצר שכזה עם החברות, איתן לא התראתה זמן רב, והתעניינתי בקצרה איך היה.
וכך היא שיתפה בין השאר: נושא השידוכים עלה על השולחן, ואחת החברות אמרה, שאם מתעסקים לעזור בשידוכים לחברה אחרת, זו סגולה למצוא גם לעצמך זיווג מתאים, על משקל דברי חז"ל: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".
המשכנו לשוחח על העניין, ולפתע בחצי חיוך היא אומרת לי, שיש לה הצעה: חברה טובה ומיוחדת אותה הכירה במסגרת השליחות שהיא עושה באחת הערים בארץ הקודש, והיא נראית לה מתאימה לבן של משפחה חשובה, איתה אנו מיודדים מזה שנים.
ערב פסח עכשיו, למי יש זמן לשמוע הצעות שידוכים? אבל אני מתגבר על העצלות, דוחה לעצמי את כל התירוצים ויוצא לדרך, שאומנם לקחה קצת זמן והמון סבלנות. אבל השבוע, ביום שני ב"ה נשברה הצלחת למזל טוב, לשמחת המשפחות המאושרות מאוד; ובמקביל לשידוך זה, גם בתי ב"ה זכתה החודש לבוא בקשרי השידוכין למזל טוב!
ג. הצלה והצלחה
בדרכים רבות הלכתי השבוע, ובאחת מהם נקלעתי אל העיר ורשה בירת פולין. מיהרתי להיכנס לבית חב"ד המקומי, מקווה, תפילת שחרית וקצת לימוד, עד להמשך המסע.
אומנם שהיתי במקום זמן קצר, אבל מה שראו עיניי באותן שעתיים, גילם בעיניי את עבודת השליחות הקדושה של שלוחי הרבי הפזורים בכל קצווי תבל.
בחדר הסמוך, אני רואה סבתא יהודייה עם שני נכדים קטנים אוכלים ארוחת בוקר משביעה. בשפה הרוסית מספרת לי הקשישה, כי הם הגיעו הלילה מהעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה. "מאיפה אתם באוקראינה?" אני מתעניין, והילדים עונים שהם מבית היתומים היהודי בז'יטומיר, אך לא הספיקו לנסוע עם שאר הילדים שכבר עלו לפני מספר חודשים לישראל. "את ר' אברימי דייטש אתם מכירים"? אני שואל, והם מיד מפרטים את שמות האחיינים המתוקים שלי, ומספרים כמה הם מתגעגעים אליהם. הם ישנו כאן מספר שעות, והשליח הרב סטמבלר כבר סידר להם חדר במלון עד לטיסתם בשבוע הבא לארץ הקודש.
אני ניגש להכין לעצמי קפה, העומד לרשות האורחים 24 שעות ביום, ורואה איש עסקים גבוה ומרשים הנכנס בהססנות, ומחפש מאן דהו. אני אומנם כאן אורח, אבל לא יכול לברוח מאחריות, ניגש אליו, לוחץ את ידיו בחיוך, מציע לו כיפה ומכין לו כוס קפה. מתברר שהוא זוכר מעט אידיש, ועם בליל של שפות הוא מסביר כי הוא מחפש את הרב כאן. "הרב סטמבלר עוד מעט יגיע" אני עונה לו, ומציע לו להניח תפילין. הוא קצת מהסס, עוד חיוך ועוד מילה, והוא כבר פושט את ידיו. וכשהתפילין עליו, הוא אומר בהתרגשות קריאת שמע מתוך סידור מתורגם שהגשתי לו.
אחר כך, בחוץ, מספר לי הרב: האיש הזה גר במדינה רחוקה ועושה עסקים רבים, בתקופה האחרונה משפחתו התפרקה, וזה גרם לו למשבר נפשי קשה. הוא התגלגל לפולין ושלשום בחדרו במלון, רגע לפני שעמד לעשות את הגרוע מכל, והחבל כבר מוכן היה רח"ל, חיפש את חב"ד ומצא אותי. שעות שוחחנו, הוא הניח תפילין, בפעם השנייה בחייו, לאחר שעשה זאת לראשונה בבר המצווה שלו. מצאתי לו כבר מקום מגורים לתקופה הקרובה ופסיכיאטר מקצועי.
בדרך הלאה, אני מהרהר במה שראו עיניי בזמן קצר כל-כך: אורחים נכנסים ויוצאים, תפילות, לימודים, אירוח לבבי לכל דכפין, טיפול של הצלת נפשות, הרבנית השליחה בפעילות עם ילדים של ישראלים החיים בוורשה ועוד רבות. ואי אפשר שלא להתפעל ולהצדיע, ולדעת כי אנו בדרך הכי נכונה לגאולה הקרובה, קרובה יותר מתמיד.
ולתמונת השבוע שלי: תורה וגדולה
הוא היה מבעלי 'איקאה' בישראל ועסקים רבים רבים. לפני כחודש, נפטר הנגיד ר' שולם פישר ע"ה לאחר מחלה קשה בגיל 65 בלבד, כשהוא מותיר את משפחתו הענפה והכאובה. אבל לא רק הם כאבו את לכתו, אלא גם יתומים ואלמנות רבים, בהם תמך במשך ימי חייו בסכומי עתק אגדיים. השבוע, נישאה נכדתו בישראל, במועד שנקבע זמן רב לפני פטירת הסב הדגול. אחיו הגדול של המנוח - שייבדל לחיים טובים, הרב דוד פישר שיחי', הינו חסיד חב"ד נודע, איש עסקים גדול וחסיד עוד יותר גדול, תומך מסור לתורה וחסידות, ואת ממונו הוא מפזר גם בין שלוחים רבים בכל העולם.
בהיעדר סב מצד הכלה, שימש הדוד המסור כמארח של האורחים הרבים, בהם אדמו"רים, רבנים ואנשי עסקים רבים, שבאו כולם כאחד להוקיר ולשמוח בשמחת משפחת בעלי צדקה מסורים.
גם הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א השתתף לזמן קצר, ואת אור פניו של הרב דוד פישר בראותו את הרב שליט"א אי אפשר לתאר. ולא רק הוא, כל ה'מזרח' קם לכבודו, וקיבל את פניו בכבוד הכי גדול ומרגש.
על רחבת הריקודים, במרכז בין ההמונים, רקד מעגל קטן במשך דקות ארוכות לכבוד החתן והכלה: כ"ק האדמו"ר מערלוי, הרב שליט"א והרב דוד פישר. תורה, חסידות וגדולה כאחד. שלפתי את הטלפון, צילמתי תמונה אחת.
גוט שבת!
שייע