זה מתחיל בחלום. לכולנו יש חלום לקרוא איזושהי קלאסיקה שעד עכשיו רק שמענו עליה, זה יכול להיות 'מלחמה ושלום' או 'אנה קרנינה' של טולסטוי, זה יכול להיות 'למי צלצלו הפעמונים' של המינגווי או 'מובי דיק' של הרמן מלוויל, או אולי איזו קלאסיקה ישראלית כמו 'תמול שלשום' של עגנון או 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, אתם יודעים, קלאסיקה.
אבל מה שמשותף לכל הקלאסיקות האלו, וזו אולי גם קצת ההגדרה של קלאסיקה, הוא שהחלום לקרוא אותם נוטה להישאר בגדר חלום. איך אמר מארק טווין, שחתום בעצמו על לא מעט קלאסיקות שכנראה לא קראתם, "קלאסיקה היא ספר שכולם רוצים להגיד שקראו, אבל איש אינו רוצה לקרוא"...
הבעיה בדרך כלל היא האורך. כל מי שאי פעם ניסה להגשים את החלום הזה יודע שהמילים המפחידות ביותר שספרן יכול להגיד הן לא "הספרייה סגורה" או "אין לנו את הספר שאתה מחפש", ואפילו לא "אף אחד לא השאיל את הספר שכתבת" (אם כי אין ספק שזה אחד כואב במיוחד), לא, לספרנים וספרניות יש משפט הרבה יותר מפחיד שהם שומרים במיוחד לרגע הזה.
הרגע שבו אחרי שנים שהיה לך חלום לקרוא קלאסיקה הרמת את עצמך מהכורסא ויצאת מהבית, הגעת לספרייה העירונית והלכת ישר, מוכוון מטרה, לחלק האחור: שורה שלישית, עמודה רביעית, מדף תחתון – טול' עד טח'. למזלך, נשארו על המדף שתי עותקים אחרונים, כחולים מרופטים כאלו, של 'מלחמה ושלום' לטולסטוי. אתה לוקח את זה שנראה במצב החדש יותר מבניהם, מופתע קצת מהמשקל ומרפרף לסוף, אתם יודעים, לבדוק.
700 עמודים. לא קצר, אבל גם לא נורא .ובינינו, זו קלאסיקה רוסית, לא באמת חשבת לגמור אותה בסופ"ש. אתה הולך לך אל הספרן, שמח וטוב לב, סוף סוף גם אתה תהיה איש "ספרותי", והספרן רק מסתכל עליך, מחייך, ובמבט אדיש אומר "אה, אני רואה שלקחת רק את החצי הראשון".
כאן כבר רוב האנשים מתייאשים, ובצדק מסוים. נכון, מדובר באחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים, היא מדורגת במקום השביעי בעולם אם אינני טועה, אבל בהתחשב בעבודה שהאורך שלה הוא 1314 עמודים, היא כנראה גם אחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים מבחינה פיזית.
מעבר לכך יש את כמובן את עניין השפה, שגם אחרי התרגום היא היא לא תמיד מובנת, אבל על כך, ועל איך בכל זאת ניתן לצלוח קלאסיקה כמו 'מלחמה ושלום' מבלי לוותר על חודש מהחיים, נרחיב מחר.