במלאת ארבעים שנה לקרב סולטן יעקב, שיש הרואים בו את הקרב הקשה ביותר במלחמת לבנון הראשונה, ושחחנו עם מי שהיה אז מפקד פלוגת טנקים שעסקה בחילוץ הנפגעים בקרב, הרב יובל שרלו.
בשיחה עימו עלתה גם שאלת החובה להמשיך ולהשקיע משאבים וכוח אדם בניסיון להתחקות אחר גורלם של הנעדרים מהקרב ההוא.
הרב שרלו מדגיש בפתח דבריו כי הפלוגה עליה פיקד לחמה בשולי הקרב מפקד פלוגה שלחמה בשוליים של הקרב, פלוגה 363, אך עבודה זו תורמת לנקודת המבט שלו כמי שעסק עם חייליו בכניסה ויציאה מהקרבות וחילוץ נפגעים, על מנת לראות את הדברים "מבחוץ" ולהפיק לקחים בראיה מעט כוללת יותר.
"הלקחים מאוד משמעותיים בעיניי. מצד אחד, עוז הרוח והגבורה של הלוחמים ומצד שני עצם העובדה שהגענו לקרב הזה הוא כישלון ענקי, ביזיון גדול", אומר הרב ומסביר כי כל טירון ביומו הראשון בצבא יידע להתבונן במפת לבנון ולזהות שנקודה זו היא הטובה והנוחה ביותר עבור הצבא הסורי להציב בו מארב. "מדובר במפגש של כמה ואדיות, פיתחה שמחייבת להיכנס למעבר הכרחי, לציר אחד, וכשכל הכוחות מתנקזים אליו אתה יושב על הגבעות מסביב ומבצע מארב. זה הכי פשוט שבעולם".
מוסיף הרב שרלו ומספר כי כמי שלימים היה גם מפקד פלוגת עורב, כלומר כמי שעמד בעברו השני של תכנון המארב, הוא יכול לקבוע בוודאות שאכן לו הייתה מוטלת עליו המשימה להציב מארב בלבנון כולה הוא היה עושה זאת בנקודה זו.
"למה לא ראינו את זה? לא ראינו זאת כי היה לנו אמון במפקדים הבכירים, וגם כי חשבנו שעלינו לרוץ בכביש ביירות-דמשק, שהסורים לא רציניים ואנחנו רצים על ציר מיכה קדימה. כמ"פ לא שאלתי איפה החיפוי של התותחנים ואם החי"ר השתלט על הגבעות שמסביב, אלא קיבלנו פקודה לרוץ קדימה והיינו בטוחים שנרוץ ונתייצב בבוקר על ציר ביירות דמשק", אומר הרב שרלו ומאשים את היהירות הצבאית ששרתה אז בפיקוד הצה"לי כדומה לזו שהייתה בראשית מלחמת יום כיפור בעקבות תחושת הביטחון העצמי שנוצר במלחמת ששת הימים שקדמה לה.
"את רוב ההכנות לקרב השקעתי בניווטים ואל בהכנות למלחמה. רק שאדע את הדרך בצורה הטובה ביותר ואם טנק נתקע שאדע איך לעקוף אותו", מספר הרב מתוך עדותו האישית. לשאלה אם הוא מקבל את הטענה לפיה לא רק שמדובר היה בנקודה הנוחה ביותר למארב סורי, אלא שצירים אחרים היו פשוטים, נקיים וקלים הרבה יותר, משיב הרב שרלו ואומר כי לו עצמו אין את המבט הכולל על מנת להכריע בסוגיה זו. "בתחקירים שהשתתפתי בהם עם האלוף פלד, אני לא יודע לתת מבט מערכתי כללי, אני איש קטן. מבט של מ"פ יכול לראות שתי רמות מעליו ושתיים מתחתיו, ובמבט הזה זו הייתה כמעט התאבדות להיכנס למקום הזה ואני בוחן את עצמנו למה הגענו לקרב הזה לצד עוז הנפש והרוח בחטיבה שלנו, היה כל הזמן רצון להיכנס, לחלץ ולהוציא. היה מרומם נפש לראות את הלוחמים".
"היינו מאוד מאוד עייפים. זה נשמע אנושי וקטן, חיילים רצו רק להירדם גם תוך כדי קרב, אבל כשהבנו מה קורה ושמענו את הצעקות בקשר לקראת אור שחר, הייתה נכונות של כולם להיכנס ולהוציא אותם ולעשות את כל שניתן ואז התותחנים יצרו מסכי עשן שאיפשרו לחלץ את הכוחות אחורה".
על הקשר בין המלחמה הזו למלחמת יום כיפור מוסיף הרב שרלו ואומר כי "הרבה פעמים אנחנו נלחמים עם מסקנות המלחמה הקודמת ולא מסתכלים קדימה. מצד אחד, הכלים שקיבלנו היו מוכנים ביותר. יצאו מהימ"חים בצורה קרובה למושלמת, אבל מצד שני התנהלו בצורה לא מתאימה לציר הררי כאשר דחסו כוחות לצירים הללו, מה שמתאים לסיני אבל לא לציר הררי. ברמה האישית שלי אני יכול לספר שהטנק שלי ירה את כל הפגזים שלוש פעמים, כלומר שלוש בטנים, הטנק שמאחורי חצי בטן והטנק שמאחוריו ירה שלושה פגזים וכל שאר הפלוגה לא יכלו לבוא לידי ביטוי כי מדובר בציר הררי".
משמעות הדברים באה לידי ביטוי גם בחשיבות השוטרים הצבאיים שניצבו שם כדי לכוון את התנועה וברמת ההתייחסות להנחיותיהם של אותם שוטרים צבאיים. כאשר טור טנקים נדרש על ידי שוטר צבאי לעצור כדי לאפשר למשאית לחם או משאית דלק לעבור, יכול מפקד טור הטנקים ביוהרה לחשוב שהכוח בראשותו חשוב יותר ולכן הוא ייכנס ראשונה, יתעלם מהשוטר הצבאי ובכך יחסום את הדרך לאחרים. "שם מי שחשוב היה המ.צ.".
עוד ביקשנו את התייחסותו של הרב שרלו לסוגיית הנעדרים וההשקעה הצה"לית ארוכת השנים של אמצעים ומשאבים כאשר הסיכוי לאתר אותם בחיים קלושה עד בלתי קיימת.
"צריך לזכור שמשפחות של נעדרים הן במצב הנורא ביותר. זה גרוע מהרוגים ופצועים. גם בתנ"ך מופיע שהקללה הגדולה היא לא להיות מובא לקבר ישראל. כשיש רק אלפית אחוז של תקווה זה נורא ואיום. האחריות והמחויבות שלנו כפולה, ראשית, אנחנו ערבים לכל מי ששלחנו למלחמה. מעבר לכך יש שיקול מערכתי גדול יותר. חייל צה"ל שיודע שנעשה כל מאמץ כדי להשיב אותו או את גופתו, יילחם אחרת. חייל שיודע שאם הוא חלילה ייהרג או ייחטף הוא יוטל לגורלו, יש לזה מחיר במוטיבציה ובנכונות ללחימה ובתחושה הפנימית. לכן המדינה נוהגת נכון כשהיא לא מרפה מגורל השבויים והנעדרים. צריך לעשות הכול כדי לדעת מה עלה בגורלם גם כדי לתת את המידע למשפחות וגם כדי שכל חיילי צה"ל ידעו שהאתוס שלא מפקירים פצוע או הרוג זה חלק בלתי נפרד מהאתוס המלחמתי של צה"ל ויש לזה השלכות מבצעיות".
הרב שרלו מעיר כי "גם לזה יש גבולות. אין שום עיקרון שהוא ללא גבול. הרב קוק כותב את העיקרון לפיו 'נזהרים אנחנו משיכרון והפרזה גם בדברים היותר יקרים לנו', אבל הגבול צריך להיות רחוק מאוד. לכן יש אגף מיוחד במשרד הביטחון שמופקד על כך, ואני מקווה שגם משפחות פלדמן וכץ יקבלו את המידע על מה שקרה איתם בקרב הזה".