כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל
אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל
אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר
והכבשים פעו בואדי כמו חליל
זה ידוע, שגיבור הוא פחדן שמוצא את תעצומות הנפש להתגבר על יצר ההישרדות הקמאי שלו. הגבורה, לפיכך, היא פרדוקס, שמתגלה במלוא חריפותו בשדה הקרב.
הגיבור מוכן לסכן את חייו כדי להבטיח את המשכיותם של חיי חבריו, שבעצמם מחרפים את נפשם כדי להבטיח את המשך קיומו של ה'בית' שלהם. מכאן שלא כל מי שמסכן את חייו הוא גיבור.
אדם שמתגבר על הפחד שלו וקופץ לתהום קשור לחבל בנג'י הוא לא גיבור, כי "גבורותו" לא מועילה לאף אחד אחר חוץ מעצמו. החברה האנושית מכירה בכך, ולכן לא מחלקת צל"שים לקופצי הבנג'י.
גבורה, ששדה הקרב הוא הביטוי הקיצון שלה, באה לידי ביטוי בדברים אחרים, טריוויאליים לכאורה. גיבור (נשים וגברים) הוא אדם שהחליט להתמודד לבדו מול שכן שמתעמר בכל דיירי בניין דירות משותף. חושף שחיתויות הוא גיבור. גיבור הוא מי שהחליט להעמיד את המעסיק שלו במקומו, מתוך ידיעה שהוא עלול לאבד את פרנסתו. גיבור הוא אדם שהחליט להילחם בעוולה כלשהי, בידיעה שהוא יכול להיות הצד המפסיד. אבל, גיבור מפסיק להיות גיבור מהרגע שהוא הופך את אומץ ליבו למפגן של כוח חסר מעצורים.
גבורה נחשבת לתכונה חיובית, ובצדק. פחדנות נחשבת לתכונה שלילית, גם כן בצדק. גיבורים הם היוצאים מן הכלל. רוב בני האדם מעדיפים "לשמור על השקט". אבל כדי שלא תדבק בהם תווית ה'פחדן', הם משתמשים במלים אחרות, כמו 'חשש' למשל. אינספור פעמים שמענו את הביטוי "ישראל חוששת", שמסתיר את "ישראל פוחדת". אבל, למרות שהגיבור הוא היוצא מן הכלל, הוא זה שבכוחו לשנות מציאות.
חוץ ממקרים קיצוניים, כמו בריחה משדה הקרב, החברה האנושית סובלנית כלפי פחדנים, אפילו במצבים שבהם הפחד משתק חברות שלמות. הסובלנות הזאת מובנת, אבל עד גבול מסוים. חברה חפצת חיים יכולה להכיל את הפחד, את הרצון "לשמור על השקט", כל עוד הפחד הזה אינו מאיים על קיומה. פחד שגובר על יצר הקיום מוביל לחדלון. מדינה שפחד הוא המדיניות שלה, לא תוכל להתקיים לאורך זמן. חברה שרק רוצה רק "לשמור על השקט", תתפרק במוקדם או במאוחר.
בספר שלו 'כניעה', מישל וולבק מתאר תהליך "דמיוני", שבו צרפת מתאסלמת בגלל ה"חשש" של אזרחיה להתעמת עם נשיא מוסלמי נעים הליכות. התסריט של וולבק נכון גם אם היה מדובר בנשיא פרוגרסיבי, שבשם הנאורות והקידמה מנקה, את האוניברסיטאות למשל, ממרצים שלא מיישרים קו עם האידאולוגיה החדשה, של מיעוט. וולבק מתאר את תהליך גסיסתה, ומותה, של אומה, שרק רצתה "לשמור על השקט".
הבעיה היא ש'כניעה' אינו תסריט דמיוני. הוא מתרחש כאן ועכשיו, ממש לנגד עינינו. למשל ה'פיילוט' החדש של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון לפתיחתם של לא פחות מ- 77 גני ילדים לשוויון מגדרי. זה אולי נשמע יפה, שוויון מגדרי, רק שבפועל מדובר בשוויון לכ-68 מגדרים מוכרים, נכון להיום, שאפשר למצוא אותם במגזין הרפואה האינטרנטי Helthline. ה'פיילוט' הזה, לפיכך, לא קשור לשוויון וגם לא למגדר, כי אם יש כל כך הרבה מגדרים זה אומר שאין מגדר בכלל, ושמדובר במשהו אחר. אם יצליח, 'הפיילוט', ברשות ובסמכות ממשלת ישראל, יפרק את החברה הישראלית למיליוני פרטים חסרי כל מכנה משותף. אם 'הפיילוט' יצליח, ישראל לא תהיה. זאת המשמעות האמיתית של ה'פיילוט' של שרת החינוך של מדינת ישראל.
אבל כדי שיצליח, 'פיילוט' כזה, או 'ניסוי חברתי', וליתר דיוק 'ניסוי בילדים', לא פחות, צריך את הסכמת ההורים, שכבר היום רובם מפחדים לצאת נגד "השוויון המגדרי", מחשש, כנראה מוצדק, שיבולע להם.
עד כמה מוצדק ה"חשש" אפשר ללמוד משוק העבודה, שמיישר קו עם אותו "שוויון מגדרי" שמקדמת שרת החינוך. ושוק העבודה זה פרנסה, ופרנסה זה קיום, וקיום הוא היצר הקמאי ביותר של האדם.
רק לפני כמה ימים, ב-16 ביוני, הופצה ברשתות החברתיות ידיעה מתוך דף הפייסבוק Technion Confessions LGBT, שבה "האינקוויזיציה הפרוגרסיבית הקדושה", כפי שמכנה את התופעה הזאת הרב חיים נבון, מאיימת במפורש שתפגע בפרנסתם של 130 סטודנטים מהטכניון, שעשו 'לייק' לעמוד הפייסבוק של "שומרים על המשפחה".
המאיימות ערכו "רשימה שחורה" של אנשים שלא מיישרים קו עם הפרוגרס, שתופץ בקרב מנהלות משאבי אנוש של 87 חברות, רק מאזור חיפה. המשמעות של "רשימה שחורה" כזאת היא, שבין היתר, מנהלות משאבי אנוש מחטטות בעמודי הפייסבוק והטוויטר של מועמדים פוטנציאליים, ומאשרות או פוסלות אותם לפי נטייתם הפוליטית.
לא מדובר באיום סרק. כל אחד ואחת שמחפשים היום עבודה, מודעים היטב לדרך שבה חברות מתייגות את עצמן. חיפוש קצר יגלה שלא מעט חברות הוסיפו ללוגו שלהן את דגל הלהט"ב. רק באזור המרכז אפשר למצוא את Overwolf, Playtika, Bigabid, Datarails, Duda, Aardvark, Koltura, Walnut, Mindspace, Winward ועוד ועוד. הדגל הזה, שמתנוסס בגאווה על הלוגו, הוא שער הכניסה לחברה, שבה לא הכישורים קובעים מי יתקבל לעבודה אלא האידאולוגיה. בולשביזם פרוגרסיבי על מלא.
ומה יעשו אנשים צעירים, הרוב לפי כל הסקרים, שמתנגדים לפרוגרס, קרוב לוודאי שיסתירו את עמדתם. או שישתקו או שלא תהיה להם פרנסה. זאת ברירה קשה, אין ספק, רק שהשתיקה כמוה כ'כניעה', שסופה ידוע מראש.
וכל זה לא אומר שאין היום גיבורים. יש, והם מתהלכים ממש בקרבנו, אותם אלה שלא מוכנים להיכנע. אלה שמוכנים לשלם, ומשלמים מחיר אישי יקר על סירובם להצטרף לתזמורת שמנגנת את הרקוויאם לישראל. אלה, גם אם ימותו, מוות סימבולי נכון להיום, מהווים מקור השראה לרבבות, שמתוכם יקומו עוד גיבורים, שאוחזים היטב במוט האוהל, שלא מתפתים לצלילי חלילו של פַּאן, כי הם יודעים, שהצליל הרך והענוג רק גורם לפאניקה.