האמת צריכה להיאמר: ספרים שמוגדרים כקלאסיקות נוטים להיות ספרים ארוכים, מאוד ארוכים. אבל אם בכל זאת לכבוד שבוע הספר חשקה נפשכם לקרוא את אחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים, יש עוד דבר שחשוב שתדעו.
אחת הבעיות הראשונות שנתקל בהן כל מי שמנסה לקרוא קלאסיקה כמו 'מלחמה ושלום' למשל, ולאמיתו של דבר גם כמעט כל קלאסיקה אחרת, היא עניין השפה. לא שפת המקור, שבה אני מודה שאין לי הבנה רבה, אלא שפת התרגום. שנכון, אמנם בהגדרה היבשה היא עברית, אבל היא ממש לא העברית שלנו.
הנה למשל רשימה חלקית של מילים מתוך תרגומה המצוין והקולח לעברית של לאה גולדברג ל'מלחמה ושלום' (וכן, זה עברית. בדקתי): א. רהוי. ב. רחימאי. ג. סגין. ד. רהיטה. ה. מצופית. ו. טנדו. ז. אולאן. ח. מענית. ט. זיעם. י. חרומף.
בהנחה, הסבירה למדי, שלא זיהיתים שם יותר משתיים-שלוש מילים, עומדות בפניכם שתי אפשרויות: או לקרוא את מלחמה ושלום עם מילון/ויקפדיה צמודים ולהיעזר בהם פעם בעמוד בערך בכדי לתרגם את התרגום, או, וזו גם האופציה המומלצת בהנחה שלא פיניתם לכם חודש לצורך הקריאה, להסתפק ברוח הדברים ולהתנחם בזה שלפחות המתרגמת הבינה מה שהיא כתבה.
בנוסף, בקלאסיקות רבות הסופר השתמש בשמות של אנשים ומקומות שהיו אמנם נפוצים ומוכרים לקוראים בני זמנו וארצו, אך עבורנו הם לרוב נשמעים כמו סינית. או, במקרה של 'מלחמה ושלום', רוסית.
לרוב המתרגמים נוטים להשאיר את השמות המלאים ולהסתפק בתעתיק שלהם לאותיות עבריות, כך שאנו מקבלים ספר שחצי ממנו הוא פשוט תיאור של דיאלוגים בין אנשים עם שמות כמו מיכאיל מיכאילוביץ ספראנסקי ואנה פאבלובנה דרובצקוי מה שמצד אחד נוטה להכביד ולהאט את הקריאה, אבל מצד שני יכול להיות מנחם ומרגיע למדי.
מכביד כיוון שהקורא הישראלי שלא מורגל באורך נאלץ להתמודד עם שורות כמו השורה אמיתית לחלוטין הזו מתוך כרך א של 'מלחמה ושלום':"...לחצרה של מאריה דימיטרייבנה אחרוסימובה שבסטאראיה קוניושנאיה. מאריה דימיטרייבנה התגוררה שם...".
ומנחם ומרגיע מכיוון שאחרי כמה עמודים שכאלו כבר אפשר להבין שלמעשה, אם ניקח את כל ה1314 עמודים של הספר ורק נחליף את השמות של הדמויות לשמות ישראליים כמו יוסי ומנש, יישאר ספרון קצר וקליל שאפשר לסיים בשעתיים.
טוב, אולי שעתיים זה קצת מוגזם, אבל גם קלאסיקה כמו 'מלחמה ושלום' תוכלו לסיים מבלי לוותר על חודש מהחיים ועוד לפני שייגמר שבוע הספר, אבל על כך נרחיב מחר.