עכשיו תורנו

א. בימים ההם

הראי"ה קוק ראה הטוב שבתנועה הציונית-חילונית, אבל לא הצדיק הנהגה חילונית שתוביל את העם, והתאמץ להאיר בתחיה הלאומית את אור הקדש בהובלתה. הוא ראה בכך הכרח קיומי, כיון שגוף בלי נשמה לא יכול להתקיים. מיד לאחר הצהרת בלפור הקים את תנועת דגל ירושלים, מכיון שהרגיש "בחוסר דם החיים, דם הנפש, שבמפעל כביר ונורא זה. אז יצאתי ודברתי אל העם".

באותם ימים כתב לבנו הרצי"ה:

השאלה הגדולה העומדת נגד עיניהם של שלמי אמונים בישראל היא למה ילכו־בראש הרחוקים מיהדות בפנימיותה? (אגרות הראיה, תתסח). שאיפתו היתה כי תנועה שיש לה תוכן ומטרה של קדש – היא שתוביל את העם.

לקראת הבחירות לועד הלאומי בשנת תר"פ – התארגנו מפלגות השמאל, גם אלה שהיו יריבות מרות זו לזו, ובמהלך שנעשה תוך רמיה ונוכלות – קבלו את רוב המקומות, מה שנתן להם את השליטה על הישוב היהודי שהיה ברובו הגדול דתי. הראי"ה עצמו התייחס לתוצאות אלה תוך שהוא קובע "כל בר בי רב יודע איך נעשו הבחירות לאסיפת הנבחרים זו... הרוב השולט באספת הנבחרים יהיה האגף השמאלי, בשעה שגם תינוק בן יומו יודע כי רוב הקהל הארץ ישראלי אינו שייך לאגף זה".

אך הוסיף כי אילו ידע הציבור הדתי להתאחד – מהלך כזה לא היה מצליח. מאז ועד היום – למעלה ממאה שנה – שלט הציבור החילוני במדינה שבדרך ובמדינה מאז שהוקמה. לא הגיוני שדוקא הציבור הנאמן לתורת הישראל, התשתית שלנו כעם, וזו שהחזיקה את קיומנו בכל הדורות – יהיה תמיד נשלט ומובל, ולא בעמדת ההנהגה.

ב. בזמן הזה

זמן משבר מנהיגותי בטחוני ואידיאולוגי – מחייב לחשיבה מחודשת. ההצעות שהמערכת הפוליטית הנוכחית מייצרת אינן אלא "עוד מאותו דבר".

זה הזמן של כל המפלגות הדתיות להתאחד ולדרוש את ההנהגה.

יהיו שילעגו – האם מישהו מהחכי"ם הדתיים מתאים לראשות ממשלה? לשר בטחון? אלא שבשנים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, ראינו שהכל כבר אפשרי. כמעט כל אזרח כשיר לכהן כראש ממשלה, שר בטחון, שר אוצר ועוד. בלי קשר להשכלה, לניסיון קודם או לאידיאולוגיה כל שהיא. גם לא למספר המצביעים שלו או לגודל מפלגתו בכנסת. לגודל אסוננו – גם ללא קשר למה שהתחייב עליו כשביקש את אמון הבוחר, ותוך יצירת "תרבות שקר". במילה אחת – כאוס. או בשפת התנ"ך – תוהו ובוהו. כשהעולם הישן נחרב, שלא מרצוננו, זה הזמן ליצור ולברוא עולם חדש.

זו הזדמנות פז להציל את מדינת היהודים ממהרסיה ומחריביה - בגיור בכשרות בשבת ובעצם האחיזה בה. נראה כי לעת כזו הגענו, כל הדוגלים בתורת משה, כדי להציל את העם היושב בציון מהצרות הרוחניות והגשמיות המתרגשות עלינו בעת הזו.

ג. חלום שוא

יהיו שיטענו – תהיה פרקטי. נלך לבחירות והפעם – כן כן, הפעם – נזכה לרוב מוצק. ובכן – הסיכוי שבסיום עוד מערכת בחירות נקבל תוצאה שונה מאלו שקדמו, מזכיר את האמרה המיוחסת לאיינשטיין כי אי-שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.

גם החלום שהליכוד יחזור לשלטון והכל יסתדר, כבר הוכח כחלום שוא. הרי בזמן שלטונו – החל מימיו של מנחם בגין – יצר את שלטון היועץ המשפטי ובג"ץ, שאחראים במידה רבה למצבנו. בג"ץ הכניס לכנסת את אויבי ישראל, נגד החלטת ועדת הבחירות. מעשה שגרם לתיקו המתמשך במערכות הבחירות האחרונות; השאיר בארץ מאות אלפי מסתננים ההולכים וכובשים את דרום תל אביב ומקומות נוספים; ועוד נזקים.

בזמן ממשלות הליכוד, הופקרו הנגב והגליל, תושבי לוד ורמלה, עכו והדרום, נכנסו מאות אלפי גויים לארץ, הפרהסיא היהודית נרמסה, ועוד. אם ישוב לשלטון - נקבל עוד מאותו הדבר, אולי קצת פחות גרוע, עטוף במילים יפות, אבל המצב לא ישתנה באמת.

ד. לא לפחד כלל

איחוד המפלגות הדתיות ליחידה אחת נראה לא ריאלי, בעיקר לנוכח משקעי העבר. אלא שהויכוח בשאלה כיצד להתייחס לתנועה הציונית, כבר לא רלוונטי לאחר הממשלה המכהנת, הנשענת על מפלגות אנטי-ציוניות ופוסט ציוניות.

על המפלגות הדתיות והחרדיות לסרב לבחירות חדשות, ולהחליף את הממשלה בכנסת הקיימת. או-אז "ילכו בראש הקרובים ליהדות בפנימיותה". הגיע הזמן של הציבור החרדי והדתי כולו, ועמו הציבור המסורתי, אשר יחדיו מהווים את רוב העם, להנהיג לטובת העם כולו! גם לטובת המיעוטים הנאמנים למדינה, שנרמסים כיום תחת אויביה.

לא יהיה קל. השופרות התקשורתיים יסתערו בכל כוחם, סיסמאות "טהרן זה כאן", כמו גם "קץ הדמוקרטיה" ימלאו את הארץ. למרות שהכל יודעים שאין לאף חילוני לחשוש משלטון של חובשי כיפות. איש לא יכתיב לו מה לאכול או ללבוש, ומה לעשות בשבת. ייתכן אפילו שמפלגות חילוניות שנמצאות כיום בקואליציה ירצו להצטרף, כשהן חוששות מבחירות שירעו את מצבן. תהיה זו "ממשלת ריפוי ואיחוי" אמיתית של העם היהודי.

והעיקר – לא לפחד כלל.