פעם, כשהיינו ילדים, קריאה הייתה דבר כיף. לא קראנו את הארי פוטר כשהיינו בכיתה ב' כי יוסי בא ואמר לנו "שמע, קראת את החדש של רולינג? אתה צריך, זה ספר חשוב", קראנו אותו כי רצינו לקרוא אותו, כי נהנינו מזה. והאמת היא שגם מקריאה של קלאסיקות אפשר ליהנות.
ספרים לא נולדו כקלאסיקות, הם הפכו לכאלו. הם היו ספרים שמאות ואלפי ומיליוני בני אדם החליטו שכיף לקרוא אותם, שמעניין לקרוא אותם, שהם נותנים לקורא משהו מעבר, אבל בשום שלב לא הוחלט שהם ספרי קודש. בשום מקום לא כתוב שכל מילה ומילה בהם היא קדושה.
כמעט כל קלאסיקה מכילה איזה חור שחור באמצעה, איזו נקודה שעד אליה מגיעים רוב הקוראים ובה הם פשוט נשברים ומפסיקים לקרוא. זה יכול להיות מאה עמודים שמתארים כמעט כל פיתול, קימור ופסל שיש בקתדרלה של נוטרדאם, זה יכול להיות מסיבות ונשפים אינסופיים או מצוד שלא נגמר אחרי לווייתן (למרות ששם זה כבר באמת רוב הספר), זה לא משנה, המשותף לכולם שהם נושאים שכנראה מאוד עניינו את הסופר וקצת פחות את הקוראים בני זמננו...
אבל, ואני בטוח שאני מעורר עליי את חמתם של לא מעט חובבי ספרות כרגע, זה לא "הכל או כלום". מותר לדלג על עמודים ואפילו על פרקים שלמים, מותר ואפילו רצוי ליהנות מהקריאה של הספר גם אם זה אומר לקרוא רק חצי או שני-שליש ממנו. ולא, וזה לא אומר שלא קראתם את "הקלאסיקה".
הרעיון, הכתיבה הקולחת והעלילה של 'הגיבן מנוטרדאם' הם שהפכו את הספר לקלאסיקה, הם ולא שום דבר אחר. אז למי שנהנה מהעובדה שאפשר להשתמש בתיאורים האדריכליים המפורטים של הוגו בכדי לשחזר את הקתדרלה בכל רגע נתון, מעולה, הם מוזמן לקרוא את הספר במלואו על כל 638 עמודיו.
אבל אם אתם לא חובבי אדריכלות של מבנים נוצריים או סטודנטים לספרות שעומדים להיבחן על הספר, כנראה שיש לא מעט עמודים שפחות יעניינו אתכם, וזה בסדר גמור. זו לא סיבה לא לקרוא את הספר, להפך. בזה הרגע הדרך להגשמת החלום "לקרוא קלאסיקה" התקצרה במאה עמודים פלוס-מינוס.
שבוע הספר הוא הזדמנות לחזור למדף ולקחת את הספר שניסית לקרוא כבר שלוש פעמים, לדפדף עד לעמוד שבו תמיד נשברת, ולדלג עשרה עמודים קדימה. או עשרים. או מאה. כמה שצריך, עד שתגיע לחלק שמעניין אותך. עד שתהנה מהקריאה. כמו אז, כשהיינו ילדים.
זה יכול גם לא לקרות, כמובן. לא כולנו נהנים מאותם ספרים, אבל בסוף, כמו שאמרנו, יש סיבה למה ספרים הפכו לקלאסיקות, ובטור הבא (והאחרון בסדרה), אני אציע סיבה כזו, כמובן עם הצעה לדילוג למעוניינים לקצר, ואדגים אותה על אחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים -'מלחמה ושלום' של טולסטוי.