נפתלי בנט
ראש ממשלת ישראל
בחירת המשפיע הסרוג החשוב ביותר הייתה הפעם קלה מתמיד. ראש ממשלה, מקבל ההחלטות מספר אחת בישראל, מדביק על אחורי ראשו כיפה סרוגה, ומגדיר את עצמו כמשתייך לציונות הדתית. קל מזה לא יכול להיות.
ועם זאת, קיים פער לא קטן בין הגדרת התפקיד, שמניחה את נפתלי בנט אוטומטית בראש הרשימה, ובין מידת ההשפעה שלו בפועל. בנט הוא ראש ממשלה ראשון מסוגו בישראל, ואין הכוונה רק לעניין הכיפה שלראשו, אלא לעובדה שבבחירות לכנסת הוא קיבל שישה מנדטים בלבד. הוא זכה בתפקיד הנכסף רק בשל היותו לשון מאזניים שהפרידה בין השמאל ובין החלום ארוך השנים שלו: רק לא ביבי. ככזה הוא אומנם התיישב במשרד ראש הממשלה וזכה לשיירה מאובטחת למדי, אבל הוגבל מאוד על ידי חבריו לקואליציה במרחב קבלת ההחלטות.
כבר בסיכומים המוקדמים לקראת הרכבת הקואליציה הודיע בנט כי ממשלתו תעסוק באינטרסים שלטעמו משותפים לכלל האוכלוסייה בישראל, שעל פי הערכתו הם שמונים אחוזים מהנושאים שעל סדר היום. סיפוח יהודה ושומרון, או למצער הסדרת ההתיישבות הצעירה, הורדו מהפרק במוצהר, במקביל להתחייבויות של מפלגות השמאל לוותר על אג'נדות שלהם. בפועל, גם נושאים אלמנטריים כמו חוק איחוד משפחות ותקנות יהודה ושומרון הופקעו מידיו של ראש הממשלה, והשפעתו הלכה והצטמצמה. כל שר ניהל מדיניות כמעט עצמאית במשרדו, ודאג ליטול את הקרדיט על כך מול בוחריו. למעשה, כבר משלב מוקדם יחסית המשלה עברה למצב הפעלה של קדם־בחירות.
הנסיבות החריגות של מינוי בנט לראשות הממשלה מסבירות גם תופעה מפליאה אחרת. במשך שנים, השתלטות הציונות הדתית על מוקדי הכוח הייתה נושא שהטריד מאוד את השמאל. הם לא ראו בעין יפה – ופעלו במרץ בהתאם – את התקדמות הקצינים הדתיים בצה"ל, מינויים של שופטי עליון המתגוררים בהתנחלויות, את הצלחתו של בנט עצמו ושל מפלגת הבית היהודי במגרש הפוליטי ואת התברגותם של בכירים כמו מאיר בן שבת ואביחי מנדלבליט בשירות המדינה. ספרו כיפות.
לפתע הכול התהפך. יאיר לפיד, האיש שהתנסח באטימות לאחר הגירוש מגוש קטיף כשהטיח שהציונות הדתית הייתה צריכה ללמוד שיעור בענווה וזו הייתה המטרה האמיתית שמאחורי המהלך, המליך על עצמו ראש ממשלה שאפתני מהציונות הדתית. השבוע אף ציטט בהתלהבות בן כספית, בחשבון הטוויטר שלו, דברים נרגשים של תומכת בנט על היות הממשלה הנוכחית תמצית השאיפה של הציונות הדתית. אפילו תמונות יחסי הציבור עם התפילין שהפיץ ראש הממשלה ערב פגישתו עם ביידן שותפו בהתלהבות על ידי עיתונאי השמאל.
אלא שלא אהבת הציונות הדתית וערכיה התגלו כאן, אלא ניצול פוליטי קר ומחושב של פלג מסוים מאוד בתוכה. מטרת־העל – רק לא ביבי - מכשירה כל שרץ. אם את אחמד טיבי ואיימן עודה ניתן לבלוע לשם כך, מה הם עוד הנחת תפילין וחוק להנצחת הרב קוק בדרך אל היעד. כל עוד הציונות הדתית תהיה מוכנה להניח בצד את ליבת ערכיה, לכנות אותם בקלות דעת "עשרים אחוזים" ולקפוץ לשותפות שיש בה תמונות מחממות לב אך אין בה דרך ברורה ומטרות־על - היא רצויה למדי. לא רק רצויה, אלא אפילו ראויה להוביל.
את התכונות שהובילו את נפתלי בנט אל כס ראש הממשלה ניתן היה לזהות כבר בהתמודדות הפוליטית הראשונה שלו על ראשות מפלגת הבית היהודי ב־2012 מול זבולון אורלב. בנט הביא איתו רוח צעירה וגוון אחר למפלגה הישישה והמנומנמת, כפי שגם העיד הסלוגן המפורסם מאז, אך היו שם גם אמביציות ושיטות פעולה שטרם היו מוכרות שם. החממה שבה התעצב בנט הפוליטיקאי הייתה לשכתו של בנימין נתניהו, ואת ההשפעות שנטבעו בבנט משם אפשר לזהות בנקל. משם הדרך להצלחה אדירה בבחירות 2013 הייתה סלולה, ובעקבותיה גם תפקידי שרים מכובדים במשרדי הכלכלה והחינוך.
אבל לאורך זמן, לבנט לא היה נוח בפלטפורמה הפוליטית המסורתית של הציונות הדתית. אותו משהו חדש שהתחיל, היה חדש מכדי להתכופף בפני הממסד הישן. ההתייעצויות הכפויות עם רבנים, הצורך לעבור בכל פעם במרכז המפלגה שלא תמיד אהד את מהלכיו והסטנדרטים הדתיים שהגבילו אותו לא פעם, דחפו אותו להרפתקה חדשה. כישלון הניסיון לכפות על נתניהו את מינויו לשר ביטחון, שנעוץ גם בחוסר שיתוף הפעולה מתוך המפלגה, היה הקש ששבר את גב הגמל ושלח אותו להקים את מפלגת הימין החדש.
בנט אומנם נכשל בסיבוב הבחירות הראשון, אבל לא נטש את רעיון המפלגה הנפרדת. מכאן ואילך הסכים ללכת עם מפלגת הציונות הדתית לגלגוליה רק בבלוק טכני, והקפיד להיפרד ממנה אחרי כל מערכת בחירות. בסיכום הכולל, הלך החשיבה הזה הביא עימו שני כישלונות מרים ושתי הצלחות שעולות עליהם פי כמה: בנט אומנם לא עבר את אחוז החסימה בסיבוב הראשון ונדחק לאופוזיציה אחרי הסיבוב השלישי, אך גם הספיק לחטוף לכמה חודשים את תפקיד שר הביטחון עם שלושה מנדטים בלבד, ולטפס למשרת ראש הממשלה בעזרת שישה.
נכון להיום, שיאו של בנט כבר קרוב להיות מאחוריו. הוא אומנם השלים שנה בתפקיד ראש הממשלה, אך איבד את הרוב בפרלמנט. זו מציאות שלא תוכל להתמיד לאורך זמן, וגם להערכתו שלו הוא לא יוכל לשרוד מעבר לכנס הקיץ של הכנסת. היום שאחרי אינו מבשר טובות מבחינתו. ריצה נפרדת של מפלגתו ימינה מדשדשת על פי הסקרים על גבול אחוז החסימה. האפשרות הריאלית ביותר שעומדת לפתחו היא איחוד רשימות עם מפלגה נוספת שמדשדשת באותו אזור – תקווה חדשה של גדעון סער. כך או כך, נדמה שדווקא ההעפלה לפסגת השאיפות של בנט בקריירה הפוליטית שלו, כס ראש הממשלה, הייתה גם למכה האנושה ביותר שיקבל.