קדוש וביטון
קדוש וביטון צילום: מד"א

בוקר שישי, כשהיה בן שנה - התעוררו הוריו של משה למחזה מבעית: הם מצאו אותו ללא נשימה כשהוא שוכב במיטה, כחול לגמרי.

ההורים מיהרו לקחת אותו לתחנת מד"א הקרובה לביתם בחצור הגלילית תוך כדי שמבצעים בו פעולות החייאה. כשהגיעו לתחנה מיהר אליהם רונן, אז חובש צעיר במד"א -שלא היסס לרגע והתחיל לבצע פעולות מצילות חיים שכללו סיוע נשימתי ותוך דקות, חזר משה לנשום.

עם פרוץ הקורונה, איבד משה את עבודתו כצלם אירועים וראה מודעה על קורס חובשים שנפתח בתחנה ליד ביתו, ומבחינתו – מדובר היה בסימן. משה סיים את הקורס בהצלחה והחל להתנדב כדוגם קורונה וחובש אמבולנס בתחנת חצור הגלילית.

כשבועיים לאחר מכן, פגש במקרה ברונן, פראמדיק מד"א שהציל את חייו. רונן זיהה אותו מיד ולאחר שסיפר לו את שארע לפני 24 שנים – משה התרגש עד דמעות. כיום משמש משה חובש רפואת חירום ומדריך שמלמד אחרים איך להציל חיים.

ביטון סיפר: "ההחלטה להתנדב במד"א תמיד הייתה שם אבל יצאה לפועל בשיא הקורונה. קראתי שצפוי להיפתח קורס חובשים ומשם העניינים התגלגלו מהר מאוד. באחת המשמרות כשהתחלתי להתנדב ראיתי את רונן, הסתכלנו אחד על השני ואני לא מכיר אותו. הוא שאל אם אני יודע מי הוא וכמובן שעניתי שלא, ואז הוא סיפר שהציל לי את החיים בגיל שנה. שמעתי את הסיפור מהצד שלו בפעם הראשונה וזה פשוט עשה לי צמרמורת. אתה נפגש עם האדם שהציל לך את החיים ופתאום אתה עובד איתו אחרי 24 שנה".

קדוש תיאר: "אני זוכר את האירוע כאילו זה היה אתמול. התחלתי את המשמרת ביום שישי רגיל למדי, כשפתאום אבא של משה רץ לתוך התחנה. מיד התחלתי סיוע נשימתי ותוך כמה דקות צבע העור שלו חזר להיות תקין והוא ממש חזר לחיים. מאז שנפגשנו - אני בקשר עם משה, אני רואה אותו כמעט כל יום. כל פעם שההורים שלו רואים אותי הם ישר צועקים - ׳זה מי שהציל את הילד, זה המלאך הגואל שלנו׳. עד היום הם לא שוכחים לי את זה."