בשישי בצהריים, בין הבישולים והקמח ששוב עף עליי מהמיקסר, הרגשתי שקיבלתי מתנה. איתמר זוהר, הבן של אורי זוהר ז"ל, העלה סרטון בקשת סליחה גורפת בשם אביו. "כשאבא שלי ידע על מישהו שסוחב משהו בבטן, על מישהו שנעלב ממנו, הוא עשה מאמצי־על למצוא את האדם ולבקש ממנו סליחה. ממש להתרפס בפניו. אבא לא נמצא איתנו לצערנו, ויכול להיות שהוא שכח מישהו שעדיין מרגיש משהו בלב. אנחנו מבקשים מאוד בשם אבא, אם אתם נעלבים או פגועים - בבקשה תגידו שאתם מוחלים במחילה גמורה. אם אבא שלי היה פה והיה יודע שנעלבתם – הוא היה מתקשר ומבקש סליחה ומחילה".
איך זה קשור אליי ולמה זו מתנה בשבילי? כי זה היה ה"מכה בפטיש" שלי. הדרך של ה' לשלוח לי תשובה לשאלה שמעסיקה אותי מספר שבועות. לא מזמן נפגעתי ממשהו. מאז, כל פעם שאני נזכרת בזה, אני מרגישה במין רכבת הרים רגשית. מסע פנימי בין מגוון רגשות שצפים בי. אני מנסה לבודד אותם, למפות מי שולט בתחושות שלי ומה הצעד שאני זקוקה לו כדי להמשיך הלאה, בהחלמה מלאה.
עלבון אינו האפשרות היחידה
מה אנחנו אמורים לעשות אם נפגענו ממישהו?
בשבוע שעבר, כשכתבתי על הקנאה, השתמשתי בטכניקת ה"נגיד ש...", נגיד שאני מקנאה בחברה. הרבה תגובות קיבלתי על עולם הנגיד, מהסיבה הפשוטה שהוא קרוב אלינו מספיק בשביל להזדהות איתו, אבל רחוק בדמיון מספיק בשביל שהוא לא יכאב. אז בעולם הנגיד של השבוע - נגיד שנפגעתי ממישהו/י. נגיד שמישהו קרוב אליי התנהג בצורה פוגענית והשאיר אותי חבולה. בין אם זו חבלה מעצבנת, כמו דפיקת הזרת מכיסא, או שיברון לב ופגיעה אמיתית. מה אני אמורה לעשות עכשיו? המסע של השבועות האחרונים, עם המסר מבניו של אורי זוהר ז"ל, לימדו אותי שלמרות שנדמה לנו שהאפשרות היחידה היא להיעלב ולייחל לשיחת בקשת הסליחה, זו לא האמת. עומדות בפנינו כמה אפשרויות שונות. תבחרו מה שמתאים לכם.
נתחיל בלהאשים את עצמי. מגיע לי. לא נזהרתי. היו סימנים מקדימים. למה בטחתי בו/ה. נשמע נורא, נכון? אבל אני מניחה את האפשרות הזו בריש גלי כדי שבפעם הבאה שמישהו מאכזב אתכם, פוגע בכם או משקר לכם - שהתמרור הזה יהיה שם. אולי זה מה שאנחנו עושים בלי משים. אם כן - תבקשו מעצמכם סליחה. אנחנו לא נותנים רשות לפגוע בנו, ומסרבים לקחת אחריות על מישהו אחר שמתנהג בחוסר חברות, אנושיות והתחשבות.
אופציה שנייה היא לבלוע את הכאב, לדחוף אותו למגירה חשוכה במרתף ולנסות לשכוח אותו. כדי להביע את דעתי על האופציה הזו אשתמש במילה שאומנם לא מופיעה במילון אבן־שושן, אבל הרבה יותר שימושית ממילים אחרות שאומצו על ידי האקדמיה ללשון העברית כמו תגובית (טוקבק) או זלולת (ג'אנק פוד). המילה היא: פחחחחחחח. זה לא יעבוד. אם תנסו לקבור עמוק את הפגיעה מחד גיסא ולהמשיך במערכת היחסים ביניכם מאידך, צופר האזעקה יופעל ויאותת לכם להיזהר מפגיעה נוספת. מי שנכווה ברותחין ייזהר בצוננין - לא משנה כמה עמוק בבוידעם דחפתם את העלבון.
אופציה שלישית היא ההבנה שאני לא זקוקה לבקשת הסליחה של הפוגע/ת. אני רוצה אותה. זה מאוד מנחם לשמוע: "אני מצטערת שפגעתי בך. אני מבינה שהכאבתי. סליחה". נסו לספור כמה פעמים שמעתם משפטים כאלו, לוקחי אחריות, מלאי חמלה ובקשת מחילה אמיתית. אני מוכנה להתערב ששמעתם אותם פחות משהייתם צריכים לשמוע. הרבה פחות. הפער העצום צריך ללמד אותנו שאין מה לחכות. כן, כשמישהו פוגע בי, אני רוצה את ההכרה שלו בכך. אבל האם אני זקוקה לה? האם ההכרה שלו היא זו שנותנת לי את הגושפנקה שנפגעתי? לא. האם בקשת המחילה של מי שפגע בי היא אות הפתיחה להחלמה שלי מהפגיעה? לא. אם לזה אני מחכה - אני בעצם מחזירה את כדור ההחלמה שלי לידי מי שפגע בי. אני לא לוקחת שליטה בחזרה. אני ממשיכה לאפשר לו לנהוג בי כבשלו.
יתרה מכך, ההחלמה שלי מהפגיעה תרפא אותי, לא בהכרח אותו – אז למה אני בוחרת לסמוך מחדש על מישהו שאכזב אותי? תודו שכשמציגים את זה ככה, לבקשת הסליחה, נעימה ככל שתהיה, יש משמעות פחותה. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא: האם אני ארגיש טוב יותר אחרי שיתנצלו בפניי? לא בטוח. יש אפילו סבירות שאני כלל לא אאמין לבקשת הסליחה הזו. הרי אותו בן אדם כבר הפר את האמון בינינו, למה שאאמין לו בכלל?
אופציה רביעית היא בעולם הנגיד, שם ייתכן שאני ממש צדקת־על־חלל. בעולם הזה יש בי המסוגלות לסלוח במחילה גמורה לאותו אדם שפגע בי. אני יכולה לשפוט אותו לכף זכות, וכשאני עושה את זה, אני פותחת צוהר בתפיסה שלי אותו, צוהר שמאפשר לי לסלוח לו על שפגע בי. אממה, לצערי העצום, אפילו בעולם הנגיד אני לא צדקת־על. אשריכם אם אתם מצליחים. עשו חסד עם כולנו ושתפו איך הגעתם למדרגה הזו.
להיות פיירים עם עצמנו
ועכשיו לאופציה הקשה והרחומה ביותר, האופציה אולי הכי יהודית, זאת שלפנים משורת הדין אבל בעצם גם הכי ישרה והכי פשוטה. פשוט להרים טלפון/להיפגש/לכתוב הודעה בווטסאפ ולהגיד: נפגעתי. ההתנהגות שלך כאבה לי. וואו, מניסיון - זה קשה. ממש. הכי קשה זה להגיד למישהו שאני חסרה וכאובה בגללך. קשה לעמוד מול אותו בן אדם שהכאיב לי ולחשוף את הפגיעות והחולשות שלנו. המצב בעצמו עלול להעמיק את הפגיעה, אם לא נקבל את בקשת המחילה המיוחלת. מצד שני, ייתכן שהאדם שפגע בי עשה זאת לא בכוונה. הוא לא יודע שנפגעתי. הטלפון הזה הוא מעשה חסד גדול מאוד שאני יכולה לעשות בעבורו. ההזדמנות לומר סליחה היא דבר עצום. אנחנו לא זקוקים לה רק ביום כיפור, אנחנו צריכים אותה בשביל לנקות, להתנקות ולהמשיך הלאה כל יום.
בדיוק זו הייתה הכוונה של בניו של אורי זוהר ז"ל. קשה מאוד לעשות חסד עם מישהו שפגע בנו. אבל אם רוצים להישאר בקשר עם אותו אדם - זו האופציה היחידה שקיימת. לתת למערכת היחסים הזדמנות לחזור ולהיות נקייה. זו הדרך שלנו להיות פיירים עם עצמנו ולהסיר את הספקות שקיימים בנו בעקבות אותה פגיעה. זה או זה או לשחרר לחלוטין, לשפוט לכף זכות, לסלוח מראש ובדיעבד. בעולם הנגיד, הלוואי שהייתי מצליחה לעשות את שניהם
לתגובות: ayakremerman@gmail.com
***