הם הגיעו לכאן מעולמות שונים. רבקי גולדפינגר הייתה יועצת מס, יאיר יעקבי הוא סטנדאפיסט, תסריטאי ובמאי, ויוני רוטנברג לומד בכולל דיינות. מכל היושבים סביב השולחן, רק ניצן קידר נולד עם עט בפה, אבל ככה זה עיתונאים, אתם יודעים. אם יש כישרון ורצון, לומדים על הדרך. אז לכבוד גיליון האלף של העיתון, שבתאריכים זה יוצא כמעט עשרים שנה, התכנסנו - ארבעה מכותבי העיתון ואני - לשיחה על שנות ינקותו של העיתון, על ההתבגרות שלו, וכמעט שהתחלנו לחפש לו שידוך. על השולחן כיבוד של יומולדת, שתייה מתוקה ואפילו פופקורן. כמעט מושלם. אלא שאף אחד לא הזהיר אותי שלראיין עיתונאים זה מורכב. הם בודקים שמכשיר ההקלטה עובד, דואגים שאוסיף הקלטה בסלולרי לגיבוי, מנסים לעשות בשבילי סדר בשאלות ובתשובות, וכל זה אחרי צילומים מתישים של שעה. טוב, זה רק התחיל ככה. בהמשך היה כיף גדול. כל ההתרחשות הזכירה לי התכנסות משפחתית. למען האמת, זה לא היה רחוק. אחרי עשרים שנה, מה אנחנו אם לא משפוחה?
יועצת מס, אברך, סטנדאפיסט ועיתונאי ותיק אחד
ותיק העיתונאים שיושב איתנו הוא ניצן קידר, הכתב המדיני של 'בשבע'. קידר הוא חלק מחבורת הכותבים כבר 16 שנה. בגיל 14 הוא החיה מחדש את מדור הספורט של עיתון 'הצופה', אחר כך שירת בגל"צ כחייל (כן, יש ב'בשבע' גם גל"צניקים) ואז חזר ל'הצופה', כתב ב'מקור ראשון', היה ממייסדי מהדורות החדשות בתחנות הרדיו החרדיות וניהל את מחלקת החדשות בתחנת 'קול ברמה' למעלה מעשור. כיום הוא גם עובד באתר 'ערוץ 7'. הרזומה המרשים החליק אותו בקלות לעבודה ב'בשבע'.
רבקי גולדפינגר, שהיא גם עיתונאית אקטואליה וגם כתבת מגזין, גם חברת מערכת וגם עורכת המוספים, התחילה כאמור בתחום אחר בכלל: עולם המספרים. "הייתי יועצת מס ואחר כך מחנכת באולפנת כפר פינס, אבל תמיד אהבתי כתיבה". היא החלה לכתוב בעלון חדשני לנשים בשם 'ארגמן', אחר כך כתבה ב'פנימה' ומשם, לפני 15 שנה, קפצה ראש ל'בשבע'. האם כיום יש סיכוי לקבל ממנה טיפים לקראת הגשת הדוח השנתי לעצמאים? פחות. "נשאבתי לכתיבה", היא מעידה. היום עולמה מורכב ממילים.
יוני רוטנברג הוא אומנם הצעיר שבחבורה, אך בחמש השנים שהוא כאן הספיק להביא כמה סקופים לעיתון. הם לא רק מקשטים את הרזומה האישי שלו אלא גם הביאו לתיקון, וזה מה שחשוב באמת. רוטנברג הוא הכתב המשפטי של העיתון, בעל טור ב'בשבע' ועורך את חלק האקטואליה. את עיקר זמנו הוא מקדיש ללימודי דיינות בכולל 'משפטי ארץ' בעפרה. איך הוא מספיק הכול? לא ברור. יוני הגיע ל'בשבע' אחרי שכתב בעיתון 'שביעי'. "יום אחד אחד קיבלתי טלפון מסגן העורך שהיה כאן, גדעון דוקוב, ומאז הדברים התגלגלו ואני כאן".
"אני חמש שנים וחצי בעיתון, אבל זה מרגיש כמו ימים אחדים", אומר יאיר יעקבי, שיושב בקצה השולחן ומתפייט כתזכורת לכך שאנחנו בעיצומו של חודש הספר העברי. איך הוא החל לכתוב ב'בשבע'? "הייתי כותב מדי שבוע סיפורים מצחיקים בפייסבוק. גדעון דוקוב פנה אליי ושאל אם אהיה מעוניין לכתוב בעיתון. אמרתי לו: אני מוכן בתנאי אחד - שאני אכתוב את הטור של העורך, עמנואל שילה. אז הוא ענה 'לא', וכפשרה הסכמתי לכתוב את הטור שלי". לפני שנה יבול הטורים בעיתון נקצר ונארז לספר ביכורים מצחיק בשם 'לא עשו חכמינו', "שנמצא בחנויות הספרים הנבחרות".
אחרי שכל אחד מאלה ששמותיהם מופיעים מדי שבוע בעיתון גילה טפח מעולמו, אנחנו צוללים יחד לעולם של תקשורת ועיתונות.
'בשבע' נולד לפני שני עשורים. באותה תקופה לא הייתה כמעט תקשורת מגזרית, וגם לא רשתות חברתיות. היום המציאות שונה בתכלית. האם בעידן שלנו יש מקום לעיתון שפונה למגזר הדתי?
"כשהתחלתי לקרוא 'בשבע' לפני הרבה שנים", פותח יעקבי, "התחושה הייתה של עיתון שהוא אנדרדוג. זו גם הייתה המציאות בחברה הישראלית. בהתנתקות ועוד לפניה, הציונות הדתית חטפה הרבה ולכן הייתה במקום של תגובתיות ושל 'עשו לנו ככה ועשו לנו ככה'. אבל מאז חל שינוי. אנחנו לא רק מגיבים. אנחנו לא רק ילדים שהרשו לנו להשתתף במשחק. יש לנו מה להגיד ואנחנו אומרים אותו. תקשורת מגזרית היא לא 'שמנו על זה כיפה, אז עכשיו זו תקשורת של הציבור הדתי'. היו קבוצות שהודרו מהתקשורת הכללית הרבה שנים, והיום הן מביאות את האג'נדה שלהן". יעקבי מוסיף את זווית הכתיבה שלו: "אני לא מנסה לומר 'היי תראו, הנה אותה בדיחה אבל עם כיפה'. יש לי ההומור שלי, וכשאני כותב בדיחה שרק דתיים יכולים להבין אני לא מתייג אותה #נישתי בצורה מתנצלת, כמו שעושים לא מעט אנשים. סליחה, יש לי עולם שלי. כמו שחילוני לא יכתוב #נישתי על בדיחה שנוגעת לעולם שלו".
"אני חושב שבמעגל הראשון, המגזר הציוני־דתי הוא עדיין זה שנחשף לעיתון", אומר רוטנברג, "אבל זה לא נגמר שם. אנחנו חיים בעידן שבו כל מה שנכתב בפרינט, יגיע יום אחד לדיגיטל. אפילו לא צריך שאתר יעלה את הכתבה או את הטור אצלו. מספיק שאדם יצלם משהו ויעלה ציוץ או פוסט. הפרינט הופך לדיגיטל, והעולם של הדיגיטל הוא כללי ולא מגזרי. במובן הזה, העידן הדיגיטלי עושה אאוטינג לתקשורת המגזרית ומוציא אותה לציבור כולו. אז כן, המפרסמים יודעים שהעיתונים יגיעו לציבור הדתי דרך בתי הכנסת, אבל התכנים יוצאים החוצה, והחשיבות של זה לדעתי היא בקביעת סדר היום".
למה הוא מתכוון בקביעת סדר היום? "אתר ynet יכול להחליט שהוא מפרסם כל היום כתבות על כך שביבי מושחת, או מקדם נושאים כמו להט"בים, וגם אם אתה כועס עליהם וחושב שהם לא בסדר ומטיח את זה בתגובות, זה לא יזיז אותם. בזה הם עוסקים. הכוח של עיתון כמו 'בשבע' זה שהוא לא מגיב לאחרים או נגרר. הוא מחליט בעצמו במה הוא עוסק ואיך, ועל זה הוא כותב".
גולדפינגר מנדבת דוגמה טרייה: "מי שצרך את התקשורת הכללית לפני יום ירושלים, יכול היה לחשוב שריקוד הדגלים הוא התססה ותהלוכה קיצונית ואלימה. ופתאום פותחים את עיתון 'בשבע' ורואים איזה יופי, חגיגה של דגלים, של כחול לבן. הקורא מקבל זווית אחרת. אם הוא היה צורך רק את התקשורת הכללית, הוא לא היה יודע שיש מציאות אחרת. אז אנחנו מזכירים לקוראים שלנו את מה שהם כבר יודעים, איך כדאי לראות את המציאות. סוג של מצפן, איפוס, אחרי השחיקה מהתקשורת הכללית".
קידר מוסיף עוד פן: "אנחנו עוסקים גם בהרבה נושאים שבהם התקשורת הכללית לא תתעסק, וזה מאוד דומה - סליחה שאני הולך לעולם המושגים שלי - לתשובה לשאלה למה צריך מפלגה מגזרית. אנשים אומרים שצריך להיטמע בתוך הציבור הכללי - אבל אז מי יעסוק בשכר הלימוד בישיבות, מי יתעסק בנושא בנות השירות שלנו? חשוב לנו שהדברים יהיו על סדר היום. לא יכתבו על זה ב'מעריב', גם לא ב'ישראל היום', אצלנו כן".
העיתון מיועד לציבור הדתי, אבל הדברים הכתובים בו מגיעים גם החוצה, אומרים העיתונאים, ומסבירים שלפעמים השגרירים של התכנים הם לא הרשתות החברתיות, אלא קוראים דתיים שנמצאים בעמדות השפעה ובמשרות מפתח. "אני מבין את זה מהתגובות שאני מקבל", אומר רוטנברג, "פתאום אדם בכיר מאוד בסביבת היועץ המשפטי לממשלה שואל אותי 'למה כתבת עליי כך וכך' והוא בכלל לא שייך לציבור הדתי".
יעקבי, אתה חושב שיכולת לפרסם את הטורים שאתה כותב כאן גם בבמה כללית?
"אני משתדל לערבב ולכתוב גם טקסטים שיכולים להתפרסם במקומות אחרים. אבל בגלל שאני יודע שהקהל שלי הוא דתי, אני משתדל לשתול שיבוצים מהמקורות, שאולי לא כולם יבינו אבל כיף לי עם זה". רגע, יש המשך: "באותה מידה, אני יכול לשתול שיבוצים שרוב הקוראים הדתיים לא יבינו. הם יגיעו מעולמות אחרים שאני נמצא בהם, אבל לי זה נחמד". יעקבי נכנס למתקפת שיעול, וכולם צוחקים, במקום להבין ולהפנים שמדובר ברמז משמיים על השיבוצים האלה, שהוא מביא מתוכניות הטלוויזיה, רחמנא ליצלן.
רצים למרחקים ארוכים
כשמדברים על תקשורת, מיד מוסיפים את המושג 'השפעה'. אתם חושבים שהכתיבה שלכם ב'בשבע' משפיעה על קבלת או אי־קבלת חוקים, על מדיניות או על יציבותה של הממשלה?
"יש הבדל בין מיקרו למאקרו", אומר רוטנברג. "לאחרונה עסקתי בנושא של אמנת איסטנבול. זו אמנה שעוסקת באלימות נגד נשים, שאמורות לקבל הגנה, אבל על הדרך גם מעניקה זכויות יתר בנושא הגירה, ויש לזה משמעות כלפינו כמדינה יהודית. הכתיבה שלי על הנושא עוררה רעש אצל חברי כנסת ואצל גופים כמו פורום קהלת, ותהליך החתימה על האמנה נעצר. אז זה לא שכתבתי והופ זה קרה. אבל הכתיבה מניעה, יש לזה השפעה". ובכל זאת, הוא מסייג: "אנחנו מדברים על מיקרו. נושא כזה או נושא אחר. אבל במאקרו, בתמונה הכללית, אתה חש שאתה חוצב באבן. אתה שוב כותב על ההשתלטות על שטחי יהודה ושומרון ועל מדיניות שגויה בכל מיני תחומים, ומה זה עושה? זה לא פועל כלום".
זה מייאש?
"לא. זו העבודה שלי", הוא אומר בהשלמה, אבל גולדפינגר מרימה את האווירה: "אנחנו גם רצים למרחקים ארוכים. אנחנו לא סופרים רק את הנושאים שבהם יש לנו השפעה מיידית". רוטנברג מסכים וממשיך את קו המחשבה: "נכון, ומרחקים ארוכים זה מה שיעקבי אמר. זה לא רק שהעיתון הפך מתגובתי לכזה שיש לו אמירה, אלא תנודה חברתית שהתרחשה בתוך מדינת ישראל. הציונות הדתית, שהייתה ילדת כאפות ב־2005, היא כבר לא כזאת, ובעקבות כך, גם העיתון של הציונות הדתית וגם ההשפעה שלו הם אחרים".
יעקבי, שסיים להשתעל בינתיים, חוזר וממקד את הנושא של השפעה או אי־השפעה על הקוראים עצמם: "בניגוד למה שאנחנו העיתונאים חושבים, לא כל עם ישראל חי בבועת הטוויטר. אנשים עסוקים. הם לא עוקבים כל יום אחרי האקטואליה ומי עשה מה. כשהם פותחים עיתון בשבת, הם מצפים שיאמרו להם אם דפקו אותם או לא, שיפרשו להם את המציאות. לקורא יש אמון מלא בעיתון, אחרת הוא לא היה קורא אותו. אם אתה כותב כל שבוע שהממשלה היא רעה, אז הקורא מפנים ומאמין לזה וזה בסדר, יגיעו הבחירות וזה גם ישפיע. לכן אני מאמין שלעיתון ולנו הכותבים צריכה להיות הרבה אחריות לבדוק את עצמנו ולוודא שאנחנו לא מגיבים מתוך רפלקס. לשקף את המציאות נאמנה ככל האפשר, מפני שסומכים עלינו".
ועכשיו לפיל הגדול שנכנס לשוק התקשורת ביתר שאת בעשור האחרון: הרשתות החברתיות. איך לדעתכם הן השפיעו על כללי המשחק בשדה התקשורת?
"לכל אחד יש כלי להשמיע את הקול שלו. פעם לא היה", אומרת גולדפינגר. יעקבי, לודאי לשעבר, מביא דוגמה שחווה על בשרו: "אם לא היו רשתות חברתיות בזמן פרעות תשפ"א, הסיפור היה מתנהל אחרת לגמרי. אפילו אנשי התקשורת הימניים לא היו יודעים מה נעשה בעיר. הטיפול התקשורתי בנושא היה אחר". בעצם, הרשתות החברתיות הן מגפון של הצד הימני במפה הפוליטית.
רוטנברג מכחכח בגרונו, כי כנציג הצעירים סביב השולחן, ההטמעה של הרשתות החברתיות היא עמוקה ומשפיעה עליו באופן אישי. "אני חי עיתונות שבה אני יושב ביום שלישי וכותב את הטור שלי עם עצמי, אבל לא רק שעשרות אלפי אנשים יקראו את הטור שלי דרך העיתון המודפס, הם גם יעמידו אותי במקום אם טעיתי. אם הייתי כותב בעיתון משהו על מישהו לפני עשור, אז אולי הוא היה מקלל אותי ואפילו לא הייתי יודע. לכל היותר הוא היה אולי מתאמץ ושולח לי מייל במוצאי שבת. אבל בעידן הרשתות החברתיות, אם חרגת, אם הלכת עם האג'נדה שלך רחוק מדי מהעובדות, או כתבת עובדה לא נכונה - אתה עומד לביקורת של עשרות אלפי אנשים שיכולים להגיב לך ועליך מיד. ואתה לא רוצה לצאת עיתונאי לא אמין".
קידר: "יש הרבה עיתונאים שהאג'נדה שלהם מובילה אותם מעבר לקווי העובדות".
רוטנברג: "והם משלמים על כך באמינות שלהם. יש עיתונאים מהדור הישן שנכנסו פתאום למציאות החדשה והעבודה שלהם יותר נבחנת". כאן החברים מעלים על הגריל עיתונאי מפורסם, שלא נזכיר את שמו מחשש לדיבה, אבל הקוראים יכולים לדמיין לעצמם איזה עיתונאי או עיתונאית שירצו, לשם ההמחשה. "קחו למשל את העיתונאי הנ"ל. מה רמת האמינות שלו? אפס", פוסק רוטנברג, "כולם יודעים שהוא עובד כדי לקדם פוליטיקאי מסוים. פעם הוא היה יכול להסתתר מאחורי המילים של העיתון, היום כבר לא. וככה, כשאני כותב ביום שלישי, אני בחרדה מהפרסום של הדברים ביום חמישי, שלא לפספס שום פרט, כדי לא לצאת מגוחך".
יעקבי מוסיף: "פעם היינו מביטים על ראשי ממשלה מלמטה, והיום אנחנו פוגשים אותם ברשת כמו אנשים סתם". קידר תופס את המנגינה של יעקבי ומפליג: "פעם גם עיתונאים היו במעמד אחר. כיבדו אותם, הם קיבלו דירות בזול". היום עיתונאים מקבלים מקסימום כניסה בחינם לגן החיות התנ"כי בהצגת תעודת לע"מ. חיים קשים.
ותודה לעורך שהביאנו עד הלום
אנחנו חוגגים אלף גיליונות. אתם מזהים חוט ששוזר את כולם?
אני חושבת שזו שאלת אתגר, אבל רוטנברג לא מהסס וקופץ למים: "ל'בשבע' יש עורך ראשי אחד מהיום הראשון, והעיתון במובנים רבים הוא בצלמו ובדמותו. בעיניי היושרה והמקצועיות שלו משפיעות על הכותבים ועל העיתון כולו. זה לא שאין אג'נדה, יש אג'נדה. אבל אין ספינים ולא שקרים ולא 'שמור לי ואשמור לך' או 'נזיק לו כדי שנקבל תוצאה רצויה'. וגם", הוא מציין את החלק שלפעמים מציק לעיתונאים שרוצים כבר לסיים עם הכתיבה ולשלוח, "אין אצלו לא לקבל תגובה ממישהו שכתבת נגדו, או להימנע מלתת למישהו מקום להגיד את כל מה שיש לו להגיב. בתור כתב, לפעמים היושרה הזו משגעת אותך, אבל זה עד הסוף. עיתונות עד הסוף".
"וגם מחוברת לאידיאולוגיה עד הסוף", מוסיפה גולדפינגר, "השנה האחרונה הראתה את זה. אני חושבת שזה העיתון היחיד שדבק באמת עד הסוף, נגד האינטרסים הכלכליים שלו, בכל מה שקשור לממשלה. בלי להתייפייף ובלי לעגל פינות, גם כשזה לא היה נעים".
"כל זה בלי לחסום דעות אחרות", אומר קידר, "משמיעים גם דברים ששומעים במקומות אחרים ובתקשורת הכללית, אבל הטוויסט הוא שלנו". גולדפינגר מוסיפה: "עמנואל שילה העורך נוהג לומר ש'בשבע' הוא לא עיתון מאוזן אלא מאזן. הוא הקונטרה או המענה לתקשורת הכללית. בחור או בחורה, גבר או אישה מהציבור הדתי־לאומי רוצים לשמוע את הקול שלהם, שידברו בשפה שלהם, שיבטאו את מה שהם חושבים. זה 'בשבע'".
אני מבקשת מכל אחד לחשוב על טור או כתבה שהם כתבו ונחקקו בהם במיוחד. לגולדפינגר, שהיא גם עיתונאית ותיקה וגם כתבת מגזין, יש כמה כאלה: "אני מודה כל יום לקדוש ברוך הוא שאני זוכה לפגוש אנשים מעוררי השראה, שאני יוצאת מהם בפה פעור. ולא רק שאני פוגשת אנשים מדהימים, אני גם יכולה לשאול אותם הכול ובפתיחות בלי להרגיש לא נעים, כי אני הרי באה בכובע של עבודה", היא צוחקת.
לפני כמה שנים כתבה גולדפינגר על התופעה של גברים מוכים. "הכתבה הדהדה בצורה מטורפת. השמענו קול של גברים שמחביאים את הסבל שלהם. זה תפס תאוצה. ארגוני נשים תקפו אותנו, אבל במקביל הגיעו אלינו עדויות של גברים שאמרו לנו: זה הסיפור שלנו. תודה שהשמעתם את הקול שלנו". היא מזכירה עוד כתבה, מלפני עשור, בלוד, שם פגשה הורים של בחורה בת 15 שיצאה עם ערבי ונעלמה. "הוא היה בן עשרים פלוס, סוחר סמים אלים שפשוט חטף אותה. המשטרה לא הסכימה להקשיב להנחה שהיא נחטפה, ורק בזכות המעקב והכתיבה שלנו שבוע אחרי שבוע, התחילו בחיפושים. בסוף מצאו אותה במשולש, אחרי שאילצו אותה להתאסלם". הסיפור נגמר בשלום, הנערה השתקמה ובנתה בית עם יהודי נורמטיבי. "אני בקשר איתם עד היום".
"אני כותב מצחיק, לפחות משתדל", אומר יעקבי, "ועל כל שלושים־ארבעים טורים מצחיקים אני מרגיש שאני יכול לכתוב משהו רציני. אלה הטורים שנשארים איתי. אחרי אסון מירון התעצבנתי מאוד על מה שקרה ברשתות החברתיות, כשכל אחד הרגיש צורך לכתוב משהו. אז הרשיתי לעצמי, אחרי התלבטויות, לכתוב מניפסט כזה, שגם להיות בשקט לרגע זה בסדר. לשמחתי זה עבר יפה".
הזיכרונות של קידר הם מראיונות עם פוליטיקאים, כי זה מה שהוא מרבה לעשות. והם, כידוע, מרואיינים לא קלים. "ראיינתי פעם את משה כחלון כשהוא עוד היה שר. זה היה לקראת בחירות, והוא אמר כמה פעמים במהלך השיחה שהבוחר הדתי לא מעניין אותו. מי שרוצה שיצביע לו, אבל הוא לא יעשה קמפיין מיוחד לציבור הדתי". קידר בדק עם הדובר של כחלון שהוא הבין נכון את כוונת השר. הוא סימן את המקומות שבהם המשפט נאמר בהקלטה, כי ניחש שהריאיון לא ימצא חן בעיני השר, ובאמת בבוקר הפרסום קיבל כמה טלפונים נזעמים. "מה שאני מנסה לעשות עם כל האנשים האלה, זה להיות הוגן".
רוטנברג אומנם סימן לעצמו כמה איקסים בחגורה לזכר הסקופים שהביא לעיתון, אבל אחת הכתבות שהולכות איתו מגיעה דווקא מכיוון אחר לגמרי. "באחת השנים של פרויקט 'אושפיזין' שאנחנו עושים לקראת סוכות, שבו אנחנו מפגישים שתי דמויות שיש ביניהן חיבור, עלה לי הרעיון להפגיש את דוד עמיחי, הבן של המשורר יהודה עמיחי, ואת שחר אריאל, הבן של מאיר אריאל. שניהם חזרו בתשובה, כל אחד בכיוון שלו. ישבנו לשיחה בנווה אילן, ובשבילי בתור שוחר ספרות ואומנות זה היה מפגש שאני לא יודע איך לקרוא לו, על גבול הנבואי. יושבים שני אנשים, שבתור בנים־של הם עמוסים בכישרון ובהתכתבויות עם שירה. זה היה כמו הר געש שהתפוצץ. נוצר ביניהם חיבור כל כך טוב, ואני רק הרגשתי שאצבע אלוקים נגעה בי, ישבתי ונהניתי מהמפגש הזה, זו הייתה חוויה רוחנית".
הריאיון הראשון של חנן בן ארי
לו הייתם מקבלים במתנה מהעורך ארבעה עמודים, מה הייתם מוסיפים ל'בשבע'?
"עוד כמה פרסומות, אין מספיק", אומר יעקבי, ומזל שאנשי השיווק לא בהאזנה, כי הם היו מסדרים את זה צ'יק צ'ק. כשמדברים רגע ברצינות, שלושת הגברים מסכמים את מה שחסר להם במילה אחת: "תרבות". "אבל", מוסיף רוטנברג, "הייתי רוצה שזה יהיה ממקום יותר מקצועי ולא רק לפרגן. לא כל ארבעה חבר'ה שמתארגנים אז מיד לכתוב איזה מצחיקים ולהפוך אותם לחמישייה הקאמרית של המגזר", הוא נועץ מבט מחויך ביעקבי. רוטנברג היה רוצה יותר ביקורתיות, ולא עין רכה וטובה כמו זו שהייתה למדור התרבות של העיתון בעבר. "לעודד יצירה זה לגרום לאנשים לעבוד יותר חזק ולעשות יותר טוב".
"אני מסכים", אומר יעקבי, "חלק מההתבגרות של עיתון ושל מגזר זה להציב סטנדרט".
"אני פעם כתבתי על איזה בחור צעיר שרק התחיל להופיע באולפנות ובישיבות", אומרת גולדפינגר, "קוראים לו ישי ריבו. תראה איפה הוא היום". היא גם מזכירה שעיתון 'בשבע' היה הראשון שכתב על חנן בן ארי.
יעקבי מוסיף כיוון אחר: "אני הייתי חושב לתת מקום גם לאנשים שהם לא בהכרח בפוזיציה שלנו. אסור שקורא יפתח את העיתון וכבר ידע מה כתוב בו. אז קונטרה מעניינת בקטע הפוליטי, אולי בקטע של תרבות". גולדפינגר חושבת על השנים הבאות של העיתון: "הייתי נותנת מקום לצעירי המגזר. הם דור הקוראים הבא שלנו".
אז אם כבר הגענו עד הלום ואנחנו חוגגים יום הולדת, מה אתם מאחלים ל'בשבע'?
רוטנברג מאחל לעיתון "שידע לשמור על האיזון הנכון בין המסורת שהוא מביא והתכנים שהקוראים מכירים ואוהבים, ובין חידושים ורעיונות מקוריים".
"שימשיך להתרחב ובמגמה הזאת של העצמה", מאחל יעקבי, "מהמקום שמכתיב ולא רק מגיב, כמו שכבר קורה. ושימשיך להעסיק אותנו", הוא קורץ, "האנשים הנכונים בסכומים הנכונים".
***