מצוות עשה לקיים עם פרוץ הקיץ מסיבות המציינות את סיום שנת הלימודים במוסדות החינוך השונים, למען יפנימו ההורים את אשר רבים בממשלה סירבו עד השבוע להבין – זה נגמר, הגיע הזמן ללכת הביתה.
אף שמסיבת הסיום היא מצוות עשה שהזמן גרמא, היא נוהגת בין בזכרים בין בנקבות, לפי שאף הן היו באותו הנס. ודוק, שהנשים מייחלות ומצפות אימתי תבוא מצווה זו לידיהן ויזכו לקיימה, בעוד הגברים מנסים להשתמט ממנה כתינוק הבורח מבית הספר של בנו ללא הועיל, ואכמ"ל.
הסיום כיצד? שלושים יום קודם האירוע דורשת המורה בהלכות המסיבה ומחלקת לתלמידיה הזמנות חגיגיות, שאותן הם מניחים בעומק התיקים ושוכחים מהן יחד עם הכריכים שנותרו שם מתקופת הצנע. על כן נוהגת המורה לעדכן גם בקבוצת הווטסאפ של ההורים, שבה מקפידים האבות שלא להימצא לעולם. אבל הנשים מעדכנות אותם, לצערם.
משפחה אשר לה שני ילדים בשני מוסדות חינוך שונים, יתאמו ביניהן המורות את המסיבות למען ייפלו שתיהן באותו תאריך ובאותה שעה, ככה האמא לא תוכל ליהנות משני ילדיה והאבא לא יוכל להבריז. ואין צריך לומר שכדי להרבות את כאב הראש של ההורים, אין להביא אחים קטנים לאף אחת מהמסיבות.
יום המסיבה בבחינת יום טוב הוא, ולפי שנצטוו ישראל לשבות ממלאכה בשבתות ובימים טובים יש לסיים את הלימודים באותו יום לא יאוחר מהשעה 12:00, כדי שהילדים יוכלו לנוח וההורים ממש לא. ומצווה על הילדים לגשת אל ההורים מדי דקה עגולה ולשאול בהאי לישנא: "מתי המסיבה? מתי הולכים? נו, הולכים כבר?" על מנת שיגיעו לערב עייפים אך נרגשים.
אמרו חז"ל: המחלל את האירועים והמבזה את המסיבות, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך יש ללבוש למסיבה בגדים נאים, קל וחומר שיש להלביש את הילד בבגדים הכי יפים שלו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהוא ילכלך את החולצה עוד לפני שתצאו מהבית.
וכך סדר הדברים במסיבה: יגיע עם בנו אל הכיתה, ויברך את המורה במאור פנים ויודה לה על שנה נפלאה, ויספוג לצלעותיו אגרוף מאשתו שתלחש לו "אידיוט, זאת לא המורה, זו אמא של יהלי מכיתה ג'3". ויתור בעיניו לחפש את השלט של המזגן כדי להוריד את הטמפרטורה לפני שהוא מתאדה באוויר הדחוס של הכיתה, ויגלה שהשלט נעול בארון של אב הבית אבל אל דאגה, כמה אימהות כבר הלכו לבקש שיעלה את הטמפרטורה כי ממש קפוא פה.
סדר הדוברים כיצד? ראשית תברך המורה, אחר כך שני תלמידים, לאחר מכן שוב המורה, לאחר מכן המנהל, לאחר מכן עוד תלמידים, לאחר מכן יושב ראש ועד ההורים, לאחר מכן סגן יושב ראש ועד ההורים, לאחר מכן נציגת ועד ההורים, לאחר מכן עוד נציגה מוועד ההורים שתברך בקול נרגש את צוות בית הספר, לקיים את הנאמר בפרשת חוקת, לאמור: "שמעו נא המורים".
המהדרין נוהגין לברך בחרוזים, ועל כל פנים יקפידו שכל ברכה וברכה לא תפחת מארבע דקות, כפי הנאמר "ארבע ארבה את קולך והגיונך, בעצב תשמעי נאומים", וכל המרבה הרי זה משובח. ומי שלא הקשיב לא יצא, שבכל מקרה צפוף נורא ואי אפשר לצאת לשום מקום.
סדר המצגת כיצד? יפעילו את הסרטון, ולא יצליחו לצפות בו לפי שלא כיבו עדיין את האור. על כן יבקשו מאחד ההורים לכבות, ואותו הורה לחוץ ילחץ על כל המתגים האפשריים חוץ מזה המכבה את האור בכיתה, ורק לאחר מכן ימצא את המתג הנכון וימש חושך על ארץ מצרים. וינסו להפעיל מחדש את המצגת ולא ימצאו את הכפתור המתאים כי חושך, וידליקו מחדש את האור, יפעילו את המצגת, יכבו את האור, יגלו ששומעים אבל לא רואים, ידליקו את האור, ואחד האבות שיודע לתפעל מקרן כי הוא עובד בהייטק יתקן את התקלה. ויכבו את האור, יפעילו את המצגת, יגלו שרואים אבל לא שומעים, ידליקו את האור, יתקנו, יכבו, יפעילו, ידליקו, ולא יצליחו לראות שום דבר כי סבתא של יהלי מסתירה את המסך.
וייפרדו התלמידים מהמורה בדמעות ובחיבוקים יען כי אין לדעת אימתי יתראו בשנית – מחר בשמונה, או בעשר, או באחד בספטמבר או כשיבוא משיח בן דוד. הכול לפי הקריזה של יפה בן דוד.
תְשׁבע ש'בשבע'
רבים שואלים למה קוראים לעיתון שאתם אוחזים ברגע זה 'בשבע', ולא, למשל, שם אחר. אז לרגל חגיגות גיליון האלף הגיע הזמן לחשוף פעם אחת ולתמיד את הסיפור האמיתי, כפי שהמצאתי ממש הרגע.
האמת היא שמאז שהתחלתי לכתוב בעיתון גיליתי שנכון יותר לקרוא לו 'תְשַׁבע' ולא 'בשבע', בגלל כל מיני תגובות שאני מקבל מכל מיני אנשים. למשל:
"זה העיתון השלישי הנפוץ בישראל? תְשבע!"
"תְשבע שמותר לך לכתוב מה שבא לך ולא מצנזרים אותך".
"תְשבע שלא מכריחים אותך לתקוף את בנט".
"תְשבע שתגיד למחלק של 'בשבע' לשים בשבוע הבא יותר עיתונים ביותר נקודות חלוקה".
אני פחות בקטע של להישבע, אז תיאלצו להאמין לי שכן, 'בשבע' הוא העיתון השלישי הנפוץ בישראל. כן, 'בשבע' אף פעם לא צנזרו אותי. לא, חברי המערכת לא מתכנסים בכל יום ראשון עם הפרוטוקולים של זקני ציון כדי להחליט איך תוקפים השבוע את בנט. ולא, אין לי דיבור עם מי שאחראי על החלוקה. יש היררכיה במערכת.
אז למה בכל זאת 'בשבע'?
על פי אגדה שלא הייתה ולא נבראה, מייסדי העיתון התלבטו אם לקרוא לו 'העיתון שאומר את האמת גם כשלא נעים לשמוע אותה', 'העיתון שאסור לקרוא בזמן התפילה' או 'העיתון היחיד שבנט יפחד להתראיין בו, והוא יודע טוב מאוד למה'. כשהגיע הדד־ליין וכבר היו חייבים להוריד את העיתון לדפוס, הם שלחו אותו עם מקום ריק בעמוד הראשון למעלה, עד שיחליטו סופית על השם, בעזרת ה'.
"תעשו מה שאתם רוצים", אמר בעל בית הדפוס, "אני מתחיל להדפיס את העיתון לקראת הערב, עד אז כדאי שתחליטו מה השם".
"בסדר", אמרו המייסדים, "נודיע לך אחרי שש בערב".
"אני מחכה", הוא אמר והניח את שפופרת הטלפון.
"נו?" שאל אותו מפעיל המכונה, "החליטו?"
"אמרו שיודיעו אחרי שש", אמר הבעלים.
"מה זה אומר?"
"שיודיעו אחרי שש. בשבע".
"אז תגיד בשבע", הוא אמר, והשאר היסטוריה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***