ימים לא פשוטים עוברים עלינו. אחרי כשנה עם ממשלה שבה הכוחות הפרוגרסיביים דומיננטיים ומקבלים עמדות השפעה בכירות תוך גיבוי אוטומטי של התקשורת, נוספה כעת מערכה חדשה־ישנה: דמותו של צבא ההגנה לישראל.
זה שנים ארוכות שאנשי מדינת כל אזרחיה סימנו את הצבא כיעד מועדף להשפעה ולשינוי מבפנים, תחילה באמצעות סדרות החינוך לבכירי הצבא, ולאחר מכן בכפיית נורמות חילוניות וטשטוש האופי היהודי של הצבא באמצעות בית המשפט, כגון נושא החמץ בבסיסי צה"ל ונושאים נוספים.
אחד מיעדי הדגל של הארגונים הפרוגרסיביים הוא עירוב נשים וגברים בכל הצבא, כולל במערך הלוחם והמתמרן, בשעה שידוע לכול שאין בכך כדי לקדם את מטרות הצבא להילחם ולנצח בקרב אלא להפך, לקדם את ערך השוויון המקודש. יתרה מכך, השאיפה לקדם במדינת ישראל את האופי הדמוקרטי על חשבון היהודי היא היא המנוע הדוחף את המערכה הזו.
לא בכדי נבחר צה"ל לשדה הקרב הרעיוני על דמותה של מדינת ישראל. ראשית, הצבא עדיין משמש כור היתוך של החברה והעם בישראל. זהו כמעט המקום היחיד שבו נפגשים כתף אל כתף לפרק זמן משמעותי חלקים שונים של העם. השפעה עליו, או למצער הדרה של החיילים שהאמונה מדריכה את חייהם, תשפיע באופן דרמטי על מדינת ישראל ועל חלקים משמעותיים משדרת ההנהגה העתידית שלה. שנית, דווקא הצבא מבטא את הדופק הפועם של ריבונות ישראל בארצו ואת המצווה הגדולה של הצלת ישראל מיד צר. פגיעה בו על ידי הפיכתו לצבא מקצועי או מגזרי־חילוני פירושה ריקונו מהייחוד היהודי והלאומי שלו ואיבוד כוחו המיוחד כצבא העם.
אומנם אין מציאות זו צריכה לרפות את ידינו. מקובלים אנו מרבותינו כי בכל צרה חבויה ברכה, ובכל נסיגה של צעד לאחור גנוזים שני צעדים קדימה, במיוחד בתהליך גאולת ישראל. רבות הדוגמאות בשיבת ציון בדורות אלו ליסוד אמוני ומעשי זה.
גם כאן אפשר למצוא ברכה במצב מצער זה, והיא הברכה והחשיבות שבגילוי הלב.
הציונות הדתית נושאת את בשורת החיבור בין הערכים, בין רוח למעשה, בין קודש לחול ובין צבא לישיבה. ולמרות שערכים אלו עלולים להיראות כסותרים, מרן הרב קוק לימד אותנו כיצד הם מתחברים ומפרים זה את זה, במיוחד בארץ ישראל ובשיבת ציון.
בשורה זו נתקלה בביקורת מצד העולם החרדי על כך שיש כאן פסיחה על שתי הסעיפים ולב חצוי בגישה אל האמונה ואל הקודש. מהצד השני, גם העולם החילוני מפרש לעיתים את המסרים של התנועה הציונית־דתית כמין מזיגה של חילוניות ודתיות, מעין סוג של מסורתיות פושרת. יש לציין כי לפעמים ביקורת זו מוצדקת לגבי חלקים בציונות הדתית, שאכן רואים באורח חייהם סוג של פשרה ואימוץ ערכים רבים מהקודש ומהחול, דמוקרטיה ותורה, ללא הבנה עמוקה של היחס ביניהם.
אומנם ללא ספק ביקורת זו מחמיצה את עיקר הבשורה הציונית־דתית. היא מסתכלת עליה מבחוץ ולא חדרה אל תוכה. האמת היא שההפך הוא הנכון: דווקא מתוך שלמות של תורה ממקורה צומחים ההערצה אל הקודש, הכבוד אל החול, והבנת מערכת היחסים החיובית של החול עם עולם הקודש. ובהתייחסות לארץ ישראל, כבר הוצאת פירותיה זו עצמה מצווה גדולה, כדברי החתם סופר. דווקא מהתורה למדנו את המצווה הקדושה של הגנת ישראל מיד צר שבא עליהם, ומהרמב"ן את פירוש מצוות עשה של "וישבתם בה" ככוללת הקמת מדינה. וכדבריו המפורסמים של מורנו הרב צבי יהודה קוק זכר צדיק לברכה. ואין כאן פחות קדושה אלא תוספת קדושה, ובראש עומדים דברי התורה והנביאים על קיבוץ הגלויות המתקיימים לנגד עינינו.
עתה הגיעה העת של גילוי הלב של הציונות הדתית. לב של אמונה עמוקה בה' אלוקי ישראל ובתורתו, שמשם יונקים כל הערכים כולם את כוחם, ובכללם הערך הקדוש של צבא ישראל. מתוך האמונה החזקה הזו מוסרים טובי בנינו את חייהם על הגנת ישראל. אך אם פוגעים פגיעה אנושה בטהרת מחנה ישראל ומחללים את קדושתו, הרי שכל אגפי הציונות הדתית על כל גווניהם - הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר והמכינות - מתייצבים כאיש אחד ואומרים: לא. לא נתגייס ליחידות המעורבות הללו ולא נכרות את העץ שעליו אנו יושבים וממנו אנו יונקים.
ואם מאן דהוא חושב שטשטוש ערכים וסוג של רפורמיות מאפיינים את תנועת הציונות הדתית, והיא תסתנוור מזוהרו של הצבא ומהחינוך רב־השנים לייקרו ולהעריכו ותתיר את האסור, הנה כאן גילוי הלב לכל חלקי עם ישראל שאנו, בני הציונות הדתית, חלק מהותי משרשרת מסורת התורה בכל הדורות. מכוח הלב החי והפועם מלא האמונה אנו חיים, ומהמעיין הזה אנו יונקים, ומאמינים אנו בכוחו להרוות את צימאון העם כולו במהרה בימינו.
הכותב הוא ראש הישיבה הגבוהה נתיבות יוסף במצפה יריחו
***