על פי הלכות לשון הרע, אדם צריך לנסות להימנע עד כמה שאפשר מלהיכנס לסיטואציות שבהן הוא עלול לשמוע לשון הרע, גם אם מבחינתו הוא בטוח שהוא אינו מאמין לדברים שהוא עומד לשמוע.
קטונתי מלענות על השאלה אם אפשר להיות איש תקשורת או צרכן תקשורת ועדיין לשמור על הלכות לשון הרע, אבל העיקרון שההלכה מלמדת אותנו כאן על נפש האדם הוא חשוב – אין לנו יכולת אמיתית לשלוט על השאלה למה אנחנו מאמינים ולמה לא. גם אם נגיד לעצמנו עד מחר שאנחנו "לא מקבלים" את הלשון הרע ששמענו, תמיד יישאר בתוכנו קול קטן שלכל הפחות יתהה אם זה נכון. ואם לא קול קטן, אז איזה רושם.
אני נזכר בכלל האנושי הפשוט הזה בכל פעם שאני רואה עוד סקר על אמון הציבור בתקשורת, או משוחח עם אנשים על צריכת חדשות נבונה. צרכני תקשורת, בוודאי בימין, אוהבים להגיד לעצמם ולסביבתם שהם לא מאמינים למילה ממה שהם שומעים בתקשורת. שהם יודעים לסנן את המידע שהם צורכים.
הלכות לשון הרע מלמדות אותנו שאנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו שאנחנו לא מאמינים, אבל נפש האדם פשוט לא עובדת ככה. כבני אדם, אין לנו היכולת להטיל ספק בכל דבר שאנחנו רואים או שומעים. לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים להנחות היסוד שעומדות מאחורי המידע ששמענו, שגם בהן אולי היה מן הראוי לפקפק.
אם נשמע בחדשות שוב ושוב על אמירות מטופשות שאמרה דמות פוליטית מסוימת, גם אם נענה בכל הסקרים שאין לנו טיפת אמון בתקשורת, תיווצר בנו הנחת יסוד שמדובר באדם טיפש. אם יספרו לנו פעם אחר פעם על מקום שבו מתרחשים מעשי אלימות, לבסוף תהיה לנו סטיגמה שמדובר במקום אלים.
והאמת היא שזה אפילו יותר מזה. צריכת התקשורת שלנו אינה משפיעה רק על מה נדע בנושא כזה או אחר, אלא גם מה בכלל יהיו הנושאים שיעסיקו אותנו. כי אם בכל התקשורת מדברים בזעזוע על גרפיטי שביצעו נערי גבעות בכפר ערבי, ולא מזכירים במילה התנכלות לנערות ונשים יהודיות בעיר מעורבת כזו או אחרת - אז על הנושא האחד נדע, ועל הנושא האחר לא. עכשיו גם פחות משנה כבר מה דעתכם בנושא. תחשבו טוב, תחשבו רע - אבל על זה תחשבו, והנה נקבע סדר היום.
השליטה שלנו בשאלה אילו נושאים יעסיקו אותנו ומה נחשוב עליהם היא מוגבלת. הכלי המרכזי שעומד לרשותנו להתמודדות מול המצב הזה נמצא בשלב אחר לגמרי: בבחירה מי יהיו ספקי המידע שלנו. כמו בהלכות לשון הרע, שלפיהן מן הראוי לנסות מראש שלא להיקלע לסיטואציות שבהן אנחנו עלולים לשמוע דברים שאחר כך נצטרך לשכנע את עצמנו שאנחנו לא מאמינים להם, כך גם בצריכת תקשורת נכון יותר לבחור מראש את מי לצרוך ואת מי לא. הבחירה של האדם נמצאת פחות בשאלה למה הוא יאמין ולמה לא, אלא בשאלה את מי הוא ישמע ואת מי לא. צרכן התקשורת החכם יבין ששם, וכמעט רק שם, נמצאת הבחירה האמיתית שלו. על מה שקורה אחר כך בראש שלו, על היכולת לא להאמין או לא לחשוב על המידע שהוא שמע, השליטה שלנו כבר הרבה יותר קטנה.
ואשר לשאלה מי הם כלי התקשורת שבהם נכון לבחור, אני חושב שאתם כבר יודעים את התשובה.
גדעון דוקוב היה סגן עורך 'בשבע'
***