מדי פעם אני קופצת לספריית הרחוב בשכונה הצמודה. שם ניצב ארון קטן על המדרכה, ומציע בנדיבות את מרכולתו לעוברי אורח חובבי קריאה. מתוך ההיצע המצומצם אני שולפת כותרים עלומים - לעיתים נופלת על הפנים, אך לעיתים גם שולה פנינים. פעם, למשל, שלפתי את 'חוכמה משולחן המטבח' מאת רחל נעמי רמן, ספר מופלא ומרפא (אם היה לי טור, הייתי מספרת לכם עליו יותר. פשוט תאמינו לי). אבל לא עליו רציתי לדבר, אלא על ספר משנת 1985 של הסופר ניל פוסטמן, בשם 'בידור עד מוות'.
מאיור הכריכה, המתאר משפחה חסרת ראשים שצופה במרקע, אפשר לנחש די בקלות את יחסו של פוסטמן לטלוויזיה. פוסטמן היה מחשובי התיאורטיקנים של תקשורת ההמונים, והוא ראה במעבר מתקשורת מילולית כתובה לתקשורת חזותית קטסטרופה תרבותית של ממש. בעוד המניפסטים והעיתונות של פעם אפשרו לקורא לעבד את הנתונים באופן רציונלי ורציף ובתוך הקשר לוגי כלשהו, הטלוויזיה מקפיצה פיסות מידע מעוררות רייטינג, משטחת את השיח והופכת את הכול, כולל חדשות אסוניות, ללא יותר משעשוע.
קחו למשל את עניין הבחירות. כבר לפני ארבעים שנה פוסטמן ביכה את שיווק הפוליטיקאים באמצעות פרסומות טלוויזיה ודומיהן. יכולות? עמדות? זה לא מעניין. נבדוק מה הצרכים הרגשיים של הלקוח, ונעצב את התדמית המתאימה.
ניסיתי לבחון מה כל כך תפס אותי בספרו של פוסטמן, והגעתי למסקנה שהוא פשוט משקף ומתקף את תחושת חוסר האונים שלי אל מול אמצעי התקשורת, בעיקר אלו האלקטרוניים. פוסטמן לא הגדיר את עצמו כטכנופוב, אך הוא התייחס לטכנולוגיה - כל טכנולוגיה - בחשדנות מרובה. הוא קרא שלא לאמץ אותה כהתפתחות חיובית באופן אוטומטי, ולבחון היטב את המחירים שאנחנו משלמים על השימוש בה ואת ההשלכות שלה על חיינו. נראה שהיום לא צריך להיות חוקר תקשורת כדי להבין שרכבת הבידור רבת המחירים של פוסטמן ממשיכה לדהור, מתודלקת על ידי המסכים שצמודים אלינו 24/6 (אשרינו מה טוב חלקנו); על ידי האינסטוש והטיקטוק והטוויטר, ולך תדע איזו עוד פלטפורמה יש שעדיין לא שמעתי עליה; על ידי המסרים הקצרצרים והדלים שגורמים לתוכניות הטלוויזיה האמריקניות של שנות השמונים להיראות כמו תיאוריית הקוונטים; על ידי אלילי הרייטינג, הפייק והפייק שכנגד. עוד מערכת בחירות עומדת בפתח, ואין לי גרם של אמון במערכת שאמורה לספק לי מידע שיעזור לי לבחור מנהיג ראוי.
במקום הזה אפשר לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולהזכיר לשם מה התכנסנו. עם כל עוצמתה של התקשורת האלקטרונית, המילה הכתובה עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. שבת קודש, הכול מכובה, ועיתון 'בשבע' מחזיר אותנו קצת לשפיות. אפשר לשבת בנחת ולקרוא דעות מנומקות של אנשים מעניינים, כתבות שמאירות פינות שהמיינסטרים אינו מכיר בקיומן, פרשנות מרעננת לענייני דיומא. אפשר להסכים, אפשר שלא, אבל יש תוכן לדון בו. ולמרות שבהחלט מדובר בעיתון עם אג'נדה - מניסיון אישי, הכותבים מקבלים את החופש לומר מה שעל ליבם.
משך שנים רבות 'בשבע' היה לי בית ובמה מכובדת. ראיתי את השפעת העיתון לפי קוראים שעצרו אותי ברחוב ודסקסו איתי על מה שכתבתי. מילים הן יקרות ומשפיעות, וכל הכבוד לאנשים הטובים שיושבים במערכת ועובדים קשה (מאוד!) כדי לתקן עולם. אלף גיליונות? זה לא הולך ברגל. או שכן. מה שבטוח, זה לא נוסע ברכבת.
אסתי רמתי הייתה בעלת טור ב'אתנחתא' וכותבת במדור הילדים
***