להילחם את המלחמה הבאה

אנחנו מקפידים על איחור אופנתי. לעיתים ארוך יותר, לעיתים קצר במעט, אך ככלל אנו מכריזים חגיגית על בואנו שנות דור אחרי שהחגיגה התחילה, ממש כשהראשונים מתחילים לעזוב.

קחו למשל אורח החיים הישראלי הלוהט ביותר של ראשית המאה הקודמת - הקיבוץ. דגניה א' עלתה על הקרקע בשנת 1910. אחרי עשרים ושבע שנה, ולמעלה מארבעים קיבוצים, גם החבר'ה שלנו צעדו לעבר השממה והקימו את טירת צבי. ב־1987 הדהדה קריאתו של אורי אורבך ז"ל מעל דפי כתב העת 'נקודה': "הטובים לתקשורת". רבים מצעירי המגזר נענו לאתגר והסתערו קדימה - עשרים שנה אחרי תחילת שידורי הטלוויזיה בישראל וארבעים שנה אחרי שהרדיו התחיל לשדר. בית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה' הוקם כעשרים שנה אחרי המחלקה לקולנוע ב'בית צבי' והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מכינת עלי הוקמה שלושים וחמש שנה אחרי הקמת סיירת מטכ"ל, ואוניברסיטת בר אילן - שלושים שנה אחרי האוניברסיטה העברית.

בקיצור, הציבור הדתי־לאומי מגיע לכל מקום - אבל בסוף, והוא משלם על כך מחיר כבד. אנחנו כמעט ולא מופיעים בפריים טיים בטלוויזיה, ולעיתים אין אפילו קצין דתי אחד במטכ"ל. וכל זה לא רק בגלל שכולם שמאלנים ושהעולם כולו נגדנו. זה גם בגלל שכשמגיעים באיחור של עשרים וחמש שנה, פוגשים רבים שכבר שכחו את מה שאנחנו עוד לא למדנו. זה גם בגלל שקשה לעמוד בתחרות מול דור שני ושלישי לאנשי אקדמיה, לאנשי טלוויזיה או לאנשי צבא.

להגיע באיחור זאת תמיד בעיה, אבל לעיתים זאת טרגדיה. כי צעירים המסתערים על יעד שנכבש לפני שלושים שנה מוצאים את עצמם לא פעם על ספינה שוקעת, בתחום שהשפעתו על החברה הישראלית ועל העולם הולכת ומתפוגגת. בני המשקים של הקיבוץ הדתי בגרו כשהילת בני הקיבוצים הייתה לנוסטלגיה. הגיל הממוצע של צרכני תוכניות האולפן בטלוויזיה כבר חצה מזמן את רף השישים. וספק אם הרמטכ"לים של הדור הבא יגיעו דווקא מקרב קציני יחידות השדה, שכן הבכורה בצה"ל הולכת ונכבשת על ידי היחידות הטכנולוגיות. הפופולריות של משפיעני הרשת עברה כבר מזמן את זו של מגישי החדשות. המהפכות החברתיות החשובות ביותר מתרחשות כיום בתחום הבלוקצ'יין. וקברניטי הגיימינג הם אלו הצפויים לעצב את שעות הפנאי של דור העתיד. ובכל אלו אנחנו כמעט ולא נמצאים. ככל הנראה נגיע גם לשם, אבל בסוף.

הפיתוי הוא כמובן להיות ככלב הזה השב על קיאו, ולהכריז מוקדם ככל הניתן כי "הטובים לטיקטוק", לפתוח לאלתר מגמות סייבר בכל האולפנות ולחזק את ידיהן של ישיבות הסדר בעלות ניחוח חתרני המעודדות בקריצה תלמידים לחטוא מדי פעם בפעם בפיתוח של משחקי אינדי. אלא שגם אם הדברים האלו הם חלק מהעולם של מחר, הם לא הומצאו אתמול או שלשום. וגם אם טובי בנינו יתחילו היום את צעדיהם הראשונים, הם ככל הנראה לא בקלות יהיו אלו שיצליחו לצעוד בראש המחנה.

טוב כמובן ללמוד את כל הדברים הללו. אך טוב אפילו יותר לפקוח עיינים, להתבונן, להקשיב ולחשוב על דרכים חדשות שבהן אפשר לקדם את החברה ואת העולם. רק לא להסתער על משלטים שנכבשו על ידי אחרים כבר מזמן. לא עוד פעם.

יאיר שפירא היה הפרשן המשפטי של 'בשבע'

***