הרב חנוך (הכהן) פיוטרקובסקי ז"ל
הרב חנוך (הכהן) פיוטרקובסקי ז"לצילום: מירי שמעונוביץ

אי אפשר לספר את סיפור ההצלחה של 'בשבע' בעשרים שנותיו בלי לציין את השפעת עשייתו השקטה והברוכה של אחד ומיוחד ממנהליו הבכירים, הרב חנוך הכהן פיוטרקובסקי ז"ל, שנשא בתפקיד מו"ל העיתון וליווה בעצתו לאורך השנים את העשייה הניהולית והמערכתית. לדאבוננו הרב, לא זכינו שהרב חנוך יחגוג איתנו את גיליון האלף. לאחרונה מלאה שנה לפטירתו בגיל 62, בתום יותר משלוש שנים של התמודדות מלאת גבורה עם מחלת הסרטן.

לצד עבודתו הניהולית השוטפת והענפה בישיבת בית אל ובמוסדות וגופים הנלווים אליה, הרב חנוך נהג לבוא למשרדי 'בשבע' פעם בשבוע, להשתתף בישיבות ההנהלה ולסייע בכל הנדרש. כישוריו המגוונים וניסיונו הניהולי והציבורי הרב היו לעזר בכל תחומי הפעילות בקבוצת 'בשבע': בהחלטות כלכליות כבדות משקל, בחתימת חוזים מול לקוחות וספקים, בניהול יחסי עבודה, בהיבטים תוכניים וארגוניים של כנס ירושלים השנתי ועוד.

היה בו שילוב מיוחד של מנהל ארגוני וכלכלי מקצוען שהוא גם תלמיד חכם עובד ה', מלא ביראת שמיים, מידות טובות ומקדש שם שמיים. ועל כיוצא בו כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה סוף פרק ה): "וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות... ונושא ונותן באמונה... עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם. ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר'".

ראויה דמותו של הרב חנוך פיוטרקובסקי לשמש מופת למנהלים - גם בהיבט המקצועי הטהור, גם במידותיו הטובות ובהתנהלותו עם הבריות וגם ביכולתו הנדירה לשלב עבודה כמנהל בכיר עם חיים של תורה ועבודת ה'. נזכיר כאן מקצת מדרכיו ומידותיו הטובות.

משכים לתורה ולתפילה

תורה ותפילה: היה משכים בכל בוקר במשך עשרות שנים לתפילת ותיקין ולימוד תורה. התמיד בכך גם בימי מחלתו, ממש עד ימיו האחרונים. הוא למד בישיבה שנים רבות והיה תלמיד חכם, אבל גם לאחר שעבר לתחום הניהול ורוב זמנו הוקדש לניהול מוסדות וארגונים, לא חדל מלעסוק בתורה והוסיף תורה על תורתו.

צניעות: למרות היותו מנהל בכיר היה בא והולך כאחד האדם, בלי רעש וצלצולים. היה מסתפק במועט, נוסע במכונית פשוטה שלא כמנהג מנהלים בכירים, ומוותר גם על לשכה מרווחת.

ענווה: היה יושב לישיבות עבודה לא כבעל בית אלא כחבר בצוות חשיבה וניהול. תרבות הדיון שלו הייתה כמו שכתוב על החכם בפרקי אבות – אינו נכנס לתוך דברי חברו. היה יושב בישיבות הנהלה ומקשיב לדיון, וכשהיה לו מה לומר היה מצביע, כמו תלמיד בכיתה, וממתין שמנהל הישיבה ייתן לו את רשות הדיבור. למרות שבתוקף תפקידו יכול היה לכפות את דעתו, הוא מיעט מאוד להשתמש בסמכות זאת. אבל בעת הצורך ידע להכריע ולהכתיב החלטה. היה חדור בתודעת שליחות וברצון לכוון לדעת שולחו – ראש הישיבה ונשיא מוסדותיה, הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א. היה שותף בכיר בניהול ובארגון של כנס ירושלים מדי שנה, בהשתתפות בכירי ממשל ומדינה ומאות דוברים ונואמים. אילו ביקש לנאום או לדבר בוודאי היה יכול. אבל הרב חנוך פעל וטרח בכל מה שהיה צריך ומעולם לא ביקש לעצמו את הבמה.

שמירת הלשון: קל להימנע משמירת הלשון בין כותלי בית המדרש. הרבה יותר קשה למי שבכל יום בא במגע עם נוף אנושי הרבה יותר מגוון, מורכב ומסובך. הרב חנוך הצטיין בשמירת הלשון בתוך עולם המעשה. לא היה מדבר בגנותו של אדם אלא אם הדבר היה ממש הכרחי, וגם אז היה מעדן את הדברים ואומר אותם בלשון המעטה.

חריצות: בכל רגע פנוי חיפש משהו טוב לעשות. כשהיה אפשר – היה פותח ספר. אם לא – חיפש לעשות משהו מועיל. להתעניין במישהו, להסביר לו פנים. לא להעביר את הזמן בבטלה.

כיבוד הורים: הוא היה חתן של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל, מגדולי וותיקי המחנכים. היה מתבונן בו בהערכה רבה ולומד מדרכיו החינוכיות, ואף עמל וטרח להוציא לאור בספרים מתורתו ומחוכמתו החינוכית.

פעילות במעגלים רחבים

פעילותו הציבורית לא הסתכמה רק בישיבת בית אל, מוסדותיה וכלי התקשורת שיצאו ממנה. הוא ראה חובה לעצמו לתרום את הידע, הניסיון וכישורי הניהול שלו בכל מקום שנעשים בו דברים טובים: באיגוד הישיבות הציוניות שהיה ממייסדיו, במרכז להפצת היהדות 'המקום' בתל אביב, בישיבה המוזיקלית בעטרת, בגרעינים התורניים ביפו וברמת השרון, במליאת המועצה המקומית בית אל ועוד. בעת משבר, לאחר הגירוש מגוש קטיף, כשהוקמה ועדה ציבורית כדי לארגן מחדש את מועצת יש"ע ולחדש את אמון הציבור בה, הרב חנוך השתלב בטבעיות בוועדה. בכל מקום השפיע מהידע הרחב שלו, מתבונתו ומרוחו הטובה, וסייע למפעלים ומוסדות לעמוד על רגליהם ולהביא לעולם את ברכתם.

בשנותיו האחרונות הראה דוגמה ומופת גם באופן התמודדותו עם המחלה. בגבורה, בהישרת מבט אל המציאות, בבחינת "ותשחק ליום אחרון". כאשר נשאל למצבו הרפואי ולהרגשתו, היה מתאר את מה שעובר עליו באופן מדוד וענייני, כאילו מדובר במישהו אחר. היה מודע למצבו, לגודל הסכנה ולסיכויים, ולחם בגבורה במחלתו בכל האמצעים הרפואיים. וכמו בכל חייו, כך גם בעת מחלתו התאמץ ועשה ככל יכולתו. גם כשכוחותיו הלכו ונתמעטו, לא מיעט בערך שום דבר שהיה מסוגל לעשותו, כי "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמיים".

למרות צניעותו הרבה והתרחקותו מהזרקורים, פעילותו רבת השנים נגעה במעגלים רחבים, ורבים הכירוהו והוקירוהו. הסתלקותו בגיל 62 היא אבדה גדולה למשפחתו, למכריו ולמוקיריו, למפעלים הרבים שנהנו מפעילותו, וגם לאלפים ורבבות שנהנו ממעשיו גם בלי שהכירוהו.

שנזכה ללכת בדרכיו ולהמשיך את פועלו.

***