את הפוסט הזה כתבתי לפני זמן מה, אבל רציתי להיות בטוח קודם שכיוון תנועת המטוטלת אכן השתנה.
כי אם שואלים אותי מה הפנטזיה הגדולה שלי, זה להיות ההוא שמסיט את כיוון מהלכה של ההיסטוריה. ההוא שדוחף בכוחו הדל את מחוג ההיסטוריה אלפית המילימטר בכיוון הנגדי ומחולל מכאן ואילך תנועה לכיוון אחר. חשבתי על כך במוצאי שבת גשום בינואר האחרון כשעשיתי דרכי לפגישה מאוד חריגה בקיסריה.
ביום ו' קודם לכן התקשרתי לבת דודתי האהובה מאוד שאתם מכירים בשם עידית סילמן ואילו אני מכיר בשם עעעידית בהגייתה של סבתנו המשותפת רחל זיע"א שמעולם לא הצליחה לבטא את השם בהגיה הארצישראלית המודרנית.
עשרות בני דודים יש לי (בלי ע' הרע, זה הצד שהגיע ממרקש) מהאגף הצ. אפריקאי, אבל קשר חזק במיוחד יש לי עם עידית ואחיה עוד מהתקופה שהיו חוזרים מהיסודי אל הצהרון המאולתר והקסיסות של סבתא רחל שאת טעמן ניסיתי לשחזר במשך שנים, לשווא.
מבין חבריי הקוראים את הדברים, יש לא מעט שידעו על הפגישה שמיד אספר עליה, עוד קודם להתרחשותה. התייעצתי עם כמה מהם. מה לומר, איך לומר ובעיקר האם יש הכרח בפגישה הזו? רציתי לשמוע שממילא אין סיכוי ואפשר לרדת מזה. אבל זה לא מה ששמעתי ולכן התקשרתי.
עידית, אמרתי לה. תשמעי. אני עובד לאחרונה עם אנשים מארגון הביטחוניסטים שיודעים מה קורה במערכת הביטחון. האמת, אני הרבה יותר מודאג ממה שהייתי לפני שהכרתי אותם. לא נראה לי שעם ישראל, גם לא את, יודעים מה באמת מתרחש. על מה אתה מדבר? שאלה. אני לא רוצה לדבר. אני רוצה שתפגשי אותם. בסדר, אמרה עידית. מוצאי שבת אני באה, תגיד לי היכן.
היות שתחנת דלק לא באה בחשבון נידבו אמיר אביבי, מנכ"ל הארגון, וענת רעייתו, את ביתם. אמיר, תא"ל במיל, הוא מייסד תנועת הביטחוניסטים. מנהיג טבעי אבל יותר מכך, בעל חושים טבעיים וחדים להבנת סוגיות מורכבות ויכולת נדירה להסביר אותן בפשטות גם להדיוט הכי גדול ובפעם אחת.
לאחר שסודר עניין המיקום התקשרתי לירון בוסקילה וביקשתי שיצטרף לפגישה. לא סתם פניתי דווקא לירון. קודם כל השם "בוסקילה" מחייב. ירון סא"ל במיל', גולנצ'יק, מג"ד, קצין המבצעים של אוגדת יהודה ושומרון וקצין מבצעים מיוחדים. 3 פעמים נפצע במהלך שירותו הצבאי ירו בו, התפוצצו עליו, במו עיני ראיתי סרטון וידיאו בו הוא מותקף בהפתעה על ידי 5-6 ערבים ובניגוד אליו לא כולם יצאו בשלום, אתם עוד תשמעו עליו. איש שטח, איש של אנשים ולכן הימרתי שימצא עם עידית שפה משותפת.
עידית הגיעה וכשנפגשים אנשים שמבינים אחד את השני, הכל מתקדם מאוד מהר. המצב הוסבר. האיומים נפרשו, אבל לא רק. גם ענייני ציונות, זהות יהודית, לאומיות ועניינים שאיכשהו התרגלנו שמזכירים אותן רק בזלזול ובתכניות סאטירה. מה לא עלה? פוליטיקה, כן גם אני התפלאתי, אבל רוח הדברים פשוט לא התאימה לז'אנר הזה. לא לשם כך התכנסנו. כ-3 שעות ארכה הפגישה ואני שלא כדרכי, החרשתי רוב הזמן. עידית הקשיבה, שאלה שאלות ובסוף פנתה ללכת. ניכר היה בה שהיא שקועה בדברים שעלו ואינה עליצה כדרכה.
ליוויתי אותה אל רכבה תחת הגשם שניקה את המדרכות. זה הרגע להסיט את מהלך ההיסטוריה, חשבתי. "עידית, סבא רפאל פדידה ז"ל לא הגיע לפה כל הדרך ממרקש בשביל קואליציה עם האחים המוסלמים" אמרתי ורק אז שמתי לב שכלל לא שמעה אותי כי בדיוק מישהו התקשר. "ד"ש להורים", קראה אלי מחלון הרכב.
למרות שאני יודע ממקור ראשון כי הפגישה היתה קריטית, נראה חלומי על הסטת דברי הימים יאלץ כנראה להמתין לגלגול אחר. אמיר וירון, הם שיצרו את כובד המשקל, שמן הסתם התווסף גם אל משקולות אחרות שהטו את הכף. אולי אני בכל זאת קצת ממעט בערך עצמי משום שבסוף השבוע האחרון הצלחתי לשחזר את ריח וטעם הקסיסות של סבתא רחל, אל תקלו בזה ראש. הקסיסות האלה הן חלק מכריע בסוד קיומו של העם היהודי. עם הקסיסות האלה, אנחנו מנצחים על בליינד.