שריה ברויאר
שריה ברויאר צילום: אפי אטיאס

היום הזדעזעתי. היום זזו הקירות. היום הרגשתי שאי אפשר לשתוק יותר. היום התנפץ לי האמון במשטרה.

היום מענים את חבר שלי, את שכן שלי, כן כן, מה ששמעתם - מענים. מלשון עינויים.

את האמת, אני לא יודע בדיוק מה היה. אם רוצים לעצור ולחקור מישהו אז יש לו זכויות, להיפגש עם עורך דין,
הזכות שלא יענו אותך, והזכות לשמור על שתיקה.

זה לא שיש כאן פצצה מתקתקת, זה לא שיש חוליית טרור בדרך לפיגוע. מי מאשר לענות אדם, אזרח, יהודי? איפה המוסריות? מה קורה לכם? להכניס אדם למרתפי השב"כ ולענות אותו?

יש צורך לחקור יש צורך לברר את האמת. אבל עינויים? לאן הגענו? אמות הסיפים צריכות לרעוד עכשיו.

כל אדם ששומע על המקרה המזעזע של חבר שלי חייב לחרוד חרדה גדולה על המדינה הדמוקרטית שלנו.

איך לכל הרוחות אדם מן הישוב, אבא לילדים, מלח הארץ, הולך לטיול ויום למחרת מעונה במרתפים אפלים תתביישו. אין מילים לתאר את התחושה הביזיון הזאת, את העלבון.