אורית סטרוק
אורית סטרוק צילום: Yonatan Sindel/Flash90

התקשורת מבשרת היום, בחגיגיות רבה ובתחושת הישג, על ביטול "נוהל מוכתר" בירושלים בירתנו ובמקומות אחרים בארץ. כשותפה פעילה ומעורבת במאמץ הזה, חשוב לי להבהיר: לא הגענו להישג הנדרש, כן התקדמנו התקדמות משמעותית.

"נוהל מוכתר" הוא שריד אנכרוניסטי לימים רחוקים בהם, במצבים בהם נדרשה הוכחת בעלות על קרקע, שאינה מוסדרת ואינה רשומה, נעזרו השלטונות בהצהרותיהם של מנהיגי הכפרים, הלא הם המוכתרים. בואו נניח שבאותם ימים היסטוריים, מעמד המוכתר היה כזה שניתן לתת אמון בדבריו מצד אחד, במצבים בהם אין שום דרך אחרת לוודא את מעמד הקרקע מצד שני.

אבל הימים האלה חלפו, וגם המוכתרים עצמם חלפו, פשוט חלפו מן העולם ועברו לעולם שכולו טוב. ה"מוכתרים" החדשים של היום הם פשוט ערבים בעלי אינטרסים, מקושרים (כמאמר הפתגם "מי שיש לו קשרים לא צריך פרוטקציה"), והכי חשוב: חסרי כל ידע רלוונטי לגבי המעמד ההיסטורי של הקרקעות. מוכתרים פיקטיביים ותו לא. מעמד המוכתר הפך לכלי המאפשר שחיתויות, גזל קרקעות, עשיית-הון בדרכים עקלקלות, וזה עוד לפני שהכנסנו לאירוע את הסוגיות הלאומניות (שכן מדובר בעיקר בקרקעות בירושלים ש"מעבר לקו הירוק").

כל זה, במדינה שיש בה בתי משפט, ארכיונים מסודרים, מוסדות לרישום מקרקעין, כלי מדידה מודרניים. לתוך כל המציאות המודרנית והמאורגנת הזו מופיע לו ה"מוכתר", המודרני אף הוא, לא בגלביה על חמור אלא בחליפה וברכב יוקרה, ומקבל משום מה מעמד מכובד, שוויוני ומכריע. על מה ולמה?

את מעמד המוכתר צריך היה לבטל לחלוטין. זה, לצערי, לא מה שהוחלט במשרד המשפטים. כמו החלטות רבות אחרות שיוצאות מהמשרד הזה בשנה האחרונה, גם ההחלטה הזו לוקה בבינוניות. כשמעיינים ברשימת היועצים המשפטיים שהיו שותפים להתייעצויות - מבינים מיד למה התוצאה לא יכלה להיות יותר מבינונית. כדברי רש"י בפרשת השבוע, על ההשפעה הסביבתית שהשפיע קורח על בכירי שבט ראובן: "או לרשע – אוי לשכנו", או בלשון ימינו: אמור לי מי יועציך, ואומר לך מה תהיה התוצאה. ועם כל זאת, יש כאן התקדמות משמעותית:

בראש ובראשונה - סוף סוף שינוי משמעותי לגבי פסק הדין ההצהרתי שיכול לקצר ל"בעל הענין בקרקע" את הליך קבלת הזכות לתכנון ובניה. לא תאמינו, אבל תעשיית זיופי הבעלויות על הקרקע הפכה גם את בתי המשפט שלנו לשותפים-שלא-מדעת. עד היום מספיק היה להביא פסק דין בהליך בו שותפים 2 צדדים בלבד. הדרישה המצומצמת הזו היתה, לאורך שנים, בבחינת פרצה קוראת לגנב, שמאפשרת הליכים משפטיים פיקטיביים, תוך הסכמות מאחורי-הקלעים בין ה"צדדים" להליך, כדי להשיג את פסק הדין הנכסף ולזכות בקרקע כביכול עפ"י דין.

הפארסה הזו, במסגרתה בתי המשפט שלנו הפכו לחותמת גומי להשגת קרקעות באופן לא הוגן, תיפסק. מעכשיו ידרש פסק דין "כלפי כולי עלמא", כלומר תובע הבעלות ידרש לפרסם ברבים את התביעה כך שכל מי שעלול להיפגע ידע על ההליך ויוכל להצטרף אליו, וחשוב מכך: גם גורמי המדינה ידרשו להיות חלק מהדיון המשפטי. הישג ראוי בהחלט!

מה עוד? לא הרבה. לראשונה ידרשו מסמכים מרשות המסים, ותיעוד מסודר של שרשרת העברת הזכויות בקרקע. מי שיוכל להציג את אלה – דרכו תהיה סלולה. ומי שלא – יוכל שוב להיעזר ב.... מוכתר. הפעם לא כאלמנט מחייב, אלא כאופציה. איך זה יעבוד? נחיה ונראה. את זה לא אני אומרת, את זה קובעת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, הגב' כרמית יוליס, שהעדיפה את המתווה הזה על פני ההצעה הטובה שהוגשה לה ע"י "רגבים", הצעה לפיה מי שלא יוכל להציג חוות דעת ממוסמכת לגבי זכויותיו בקרקע, ישלח להליך רישום ראשון כדי להוכיח זאת באופן משפטי. אז נחיה ונראה, בעוד שנה נבדוק את הנתונים, את התוצאות, ונעשה הערכת מצב - כך נקבע בהחלטה.

ועדין, יש על מה לברך, ויש גם את מי. בראש ובראשונה את הארגונים שהובילו את המאמץ הארוך, הצודק והחשוב הזה: קואליציה של ארגונים שידעו לשתף פעולה באופן מופתי (רגבים, אלעד, עטרת כהנים, הצדק, לך ירושלים, בצלמו ועוד) כי הבינו שעתידה של ירושלים תלוי במידה רבה באותו נוהל מופקר ומפקיר שאיפשר השתלטות שלא כדין על קרקעות, של יהודים וערבים כאחד. כמובן גם את סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג, ואת חבר מועצת העיר יהונתן יוסף.

כל אלה הם לוחמי ירושלים של דורנו, אנשים וארגונים שפועלים ללא לאות למענה. זכות גדולה להיות שותפה שלכם במאבק החשוב הזה. לא הגענו אל היעד המלא והנדרש, אבל בהחלט הבאנו התקדמות משמעותית, ועל כך יש להודות לבורא עולם ולכל מי שפעל עם א-ל למען ירושלים ולמען הצדק.