כולנו מכירים את הפתגם הצה"לי הידוע: לכל שבת יש מוצאי שבת. כעת אנחנו נמצאים ב'מוצאי השבת' של הממשלה הנוכחית, והגיע הזמן לסכם את השנה החולפת, להסיק מסקנות ולהעלות תובנות.
ובכן, כמדומני שרוב העם למד דבר או שניים על המושג אחדות, כפי ש(לא) בא לידי ביטוי בממשלה היוצאת.
מעבר לעובדה שבפוליטיקה עסקינן, ורק תמימים יכולים היו לחשוב שבאמת מדובר כאן על אוטופיה של שלום ואחדות, הרי שאפילו אם באמת היה מדובר באנשים אידיאליסטים שכל מעיינם נתון ברצון להיטיב עם האומה ועם העולם – הם לימדו אותנו כמה דברים על אחדות.
רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל, כתב מאמר מפורסם בתחילת הספר 'לנתיבות ישראל', שנקרא "התרבות הישראלית". הוא מזכיר שם שבראשית ימי הציונות, כשהייתה מחלוקת חריפה בין הכוחות השונים בתנועה הציונית, עמדו אנשים שעשו פשרה, ואמרו – בואו נשים בצד את שאלת התרבות 'למען השלום'. אומר על זה הרב צבי יהודה – שאלת התרבות היא שאלת השאלות שעומדת ביסוד ושורש כל התחייה הלאומית, וההתעלמות ממנה – לא זו בלבד שהיא חוטאת למטרתה של התחייה הלאומית, אלא שהיא גם בלתי אפשרית במציאות.
תזכורת חיה לדבר הזה קיבלנו בשנה האחרונה, על ידי הממשלה המוזרה וההזויה ביותר בתולדות המדינה.
כל הסיסמאות שחברי הממשלה ניסו לפמפם לנו כל הזמן על ה"שינוי" ה"ריפוי" וה"אחדות" – התנפצו להם ולכולנו בפנים. מעבר לצביעות המרתיחה שבבוקר מדברים על אחדות, ובערב שולחים את החרדים למזבלה, בבוקר מדברים על אחדות – ובערב ביבי הופך ל'מחלה ממארת', ומתיישבי חומש ל'תתי אדם' ובחורי הישיבות ל'בטלנים שרק שותים קפה' – מעבר לכל הצביעות הזאת, הרי שגם בתוך הממשלה פנימה הכל התרסק והתפוצץ.
נכון אמנם שגם כעת ראשי הממשלה מנסים להגיד ש"למדנו לשבת יחד", אולם המציאות מוכיחה בדיוק את ההיפך. אין צורך להכביר בדוגמאות – כי כולם יודעים את הנתונים.
ובכן, אין לנו אלא לחזור על הראשונות. "האמת והשלום אהבו". אם אין אמת – אין שלום. יתירה מזאת – כל עניינו של השלום הוא שהאמת תתגלה על ידו. אבל אם מוותרים על האמת – אז מאין יבוא השלום?
השנה האחרונה לימדה אותנו, שאם מנסים לשים בצד את המהות, ולהתאחד סביב מכנה משותף שטחי וצדדי – זה פשוט לא עובד. למדנו על בשרנו, שעצם הניסיון לקצר את הדרך אל השלום המיוחל – מאריך את הדרך שבעתיים.
יש תהליכים רבים של בירור מהותי ופנימי שעם ישראל צריך לעבור בדרך אל השלום והאחדות, ואי אפשר לכפות על המציאות את השאיפות הגדולות. כמו בכל תהליך הגאולה – גם ביחס לזה, צריך סבלנות.
הדברים נכונים בין היתר, גם כלפי יוזמות האחדות השונות ההולכות ומתרבות בשנים האחרונות בקרב הציבור הדתי לאומי. לפעמים, מרוב שעסוקים בשלום – שוכחים את האמת. אבל אנחנו חייבים לזכור - שאם לא עוסקים בבירור המהותי של הדרך, ולא מבינים מה באמת המכנה המשותף שלנו, אין טעם לעסוק בדיבורים על אחדות, כי כל אחדות שתיעשה בקונסטלציה כזאת – בהכרח תהיה מזויפת וחיצונית. כי כמו שאי אפשר לעצור דימום רב מערכתי עם פלסטר, או לרפא סרטן עם אקמול, כך גם אי אפשר 'לרפא' את המחלוקת עם כנסים, מצלמות וחיוכים.
אם יש עדיין בתוכנו מי שחושב שאפשר לאחד עולמות של רפורמה ואורתודוכסיה או אמונה ופוסט- מודרנה תחת 'כיפה סרוגה' אחת, - זה מראה עד כמה אנחנו רחוקים – לא רק מהאחדות עצמה, אלא מההבנה מהי בכלל.
לכן, בואו נהיה חכמים ונלמד משהו מהממשלה היוצאת. אם אין מהות – אין אחדות! כי בינתיים – האחדות מתפוצצת לנו בפנים...
ראובן מושקוביץ, חבר תנועת ישראל יהודית