"נולדתי בירושלים למשפחה חילונית", מספר יהונתן שטרסברג, 43, נשוי ואב לשבעה המתגורר בנווה והמשמש כר"מ במכינת 'עוז שלמה' במרכז שפירא, "ובגיל חמש עברנו למבשרת ציון. סבא וסבתא גרו גם במבשרת, ואני זוכר היטב עד היום איך סבתא הייתה מתפללת ליד המזוזה.
"אמא הייתה צמה בכיפור כי הגיעה מבית מסורתי, ואבא צם בשביל אמא. לפחות כך זה התחיל. כנער, בסך הכל הייתי די ילד טוב. ללמוד לא אהבתי, יותר אהבתי לשבת עם חברים על כוס בירה בבר או סביב מדורה, עם גיטרה, בהרים שליד מבשרת. עשינו כמובן גם שטויות שעדיף לא להרחיב לגביהן, שברתי כמה גבולות וחציתי כמה קווים אדומים,אבל לא בהגזמה".
כמה לקחת לחייך מהמסורת שראית בבית ואצל סבא וסבתא?
"לקחתי המון מבית הורי, את החמימות, המשפחתיות, האהבה למדינה, הנאמנות לאמת ועוד. ברוך ה' הקשר שלי עם ההורים מעולה. אמנם בהתחלה עשיתי להם קצת חיים קשים, אבל הם תמיד היו שם בשבילי. תמיד תמכו. כשחזרתי בתשובה היו להם חששות, בעיקר שאתנתק מהם, אבל החששות פגו ואחרי שהתחתנתי הקשר אפילו התחזק,והתחזק עוד יותר אחרי שנולדו הנכדים. הם מכורים לנכדים, וגם הנכדים אליהם. יחד עם זאת, בשנים ההן, כשהייתי נער, העולם הרוחני לא כל כך העסיק אותי אז. אפילו ביום כיפור לא צמתי.
"אחרי התיכון התגייסתי לשלישות, יצאתי לקורס קצינים ושירתתי כקצין שלישות, ואחרי השחרור התחילו לעלות בישאלות מהותיות על החיים. עד הנקודה הזו עברתי ממסגרת למסגרת, אבל פתאום אתה נכנס לתוך חלל כזה ועולות בך שאלות כמו מה הכיוון שלך בחיים וכו'. בתוך כל המחשבות האלה החלטתי לטוס לארצות הברית, וחוויתי שם כמה דברים מאוד חזקים. אחד מהם היה שראיתי בעיני את מגדלי התאומים קורסים. כמה ימים לפני שזה קרה עוד הייתי באיזה מסיבה שהייתה באחת הקומות הגבוהות באחד הבניינים, ופתאום זה קרה. זו חוויה מטלטלת לראות את מגדלי התאומים קורסים לך מול העיניים. ראינו את מה שקרה מהמרפסת של הבניין שלנו, ופשוט לא האמנו למה שאנחנו רואים. אחד החברים שלי החליט לרוץ לעזורלפצועים, אבל כל דרכי ההגעה לבניין נחסמו על ידי המשטרה.
"בארצות הברית עבדתי במשך כמה חודשים, ולאחר מכן טסתי עם החבר'ה שהכרתי בעבודה לטיול בקובה, שהייתה מאוד שונה מכל מה שהכרתי עד אז. איכשהו במהלך הטיול איבדנו את הדרכונים שלנו, ולא יכולנו לחזור לארצות הברית כי לא הייתה בקובה שגרירות אמריקאית או ישראלית. ממש לא ידענו מה לעשות, זה בהחלט היה מלחיץ, אבל בסופו של דבר הגענו לשגרירות הקנדית והוציאו לנו שם תעודות זהות של תיירים וככה הצלחנו לצאת מהמדינה.
"בשנה ההיא עברתי סוג של משבר, כי בארץ הייתי יותר מחובר לטבע ולדברים יחסית פנימיים ובארצות הבריתראיתי איך אנשים רודפים אחרי החומרנות והרגשתי חזק את הריקנות שם - שהעצימה את הריקנות שהייתה בתוכי. תמיד הייתה לי תחושה שיש אמת ויש תכלית לחיים, אבל לא כל כך התייחסתי למחשבות ולרגשות האלה ודחיתי אותן, והמפגש עם האמריקאים הבעיר בי אותן. פעם אחת אפילו ניסיתי לתאר לחברים האמריקאים שלי את החוסר הזה, את מה שאני מרגיש, וכשראיתי איך הם מסתכלים עלי, כאילו נפלתי מהירח, הבנתי עד כנה הם לא מבינים אותי".
נשמות חדשות
"המחשבות האלה גרמו לי לרצות לחזור לארץ, אבל כשחזרתי קשיי ותאוות היום יום שאבו אותי והחיים שלי נהיו יותר חילוניים מאיך שהם היו לפני שנסעתי. בלילות עבדתי כברמן, ובימים הייתי אחראי על הפרסום של מועדוןידוע בירושלים. גרתי בדירה שכורה בנחלאות, כביכול נהניתי מהחיים, וחייתי את החלום של העולם המערבי. כמה חודשים לאחר מכן גם התחלתי להפיק מסיבות ולהרוויח הרבה כסף, אבל כמה שהייתי יותר חזק בחול ובטומאה - ככה החלל שנפער בתוכי היה גדול יותר. היה בי צימאוןאדיר למקום של אמת".
אני מניח שהתחושות האלה הן שגרמו לך להתקרב ליהדות בסופו של דבר.
"זה בהחלט הוביל לשם. המקום הרוחני התחיל מאוד להעסיק אותי. יצאתי לטיול גדול בארץ ואחריו עשיתי סדנת שתיקה של עשרה ימים בערבה, וזה הפגיש אותי בעוצמה רבה עם העולם הפנימי שלי. פתאום הרגשתי שהענייןהרוחני הוא העיקר. בתקופה ההיא גם התחלתי לעבוד בבנייה עם חבר'ה דתיים, ודרכם הכרתי יותר לעומק את היהדות. בנוסף לכך בכל יום ראשון כששוב נפגשנו בעבודההרגשתי שהם חזרו משבת עם נשמות חדשות, ושאני לעומת זאת סוחב את כל החיים שלי על הכתפיים ללא הפסקה, וזה גרם לי לרצות לשמור שבת. אכן התחלתי לשמור שבת, אבל זה לא היה בקטע דתי. חשבתי שזה יעשה לי טוב בכללי, אבל מהר מאוד זה שאב אותי פנימה.
"במהלך השנים נסעתי המון לסיני, ולפני הפעם האחרונה שנסעתי הייתה לי תחושה לא טובה. הרגשתי שעדיף שלא אסע, אבל התחייבתי לכמה אנשים והרגשתי שאין לי ברירהכי לא רציתי לאכזב אותם. זה היה בערב שמחת תורה,הייתי כבר בהתחזקות, ופתאום שמענו פיצוץ אדיר. הסתבר שבחוף שבו היינו, כמה מאות מטרים לידינו, היה פיגוע גדול. אחר כך שמענו שזה לא היה הפיגוע היחיד, שהייתה סדרת פיגועים באותו יום בסיני. נתקפנו בפחד גדול. זה היה ממש מזעזע. נכנסנו למונית, אמרתי 'תפילת הדרך', וכולם ענו אמן. זה היה מאוד עוצמתי. בשבת בראשית, השבת הסמוכה לכל מה שקרה, הגעתי לבית הכנסת ואמרתי'הגומל'. ברגע הזה החלטתי להמשיך להגיע כל שבת.
"בתקופה ההיא למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, אבל הרגשתי שנכון לי לעזוב וללמוד תורה וזה אכן מה שעשיתי. שאלתי אנשים איפה כדאי לי לעשות זאת, וקיבלתי המלצה חמה על מכון מאיר. הגעתי לפגישה עם הרב ביגון, עדיין בלי כיפה וקצת חששתי, אבל איך שנכנסתי קיבלתי תחושה מאוד נעימה. הרגשתי שהוא כבר רואה בי דברים שאני עדיין לא רואה בעצמי. הרב החזיק לי את היד עם ידו העדינה, ולקח אותי לסיור קצר במכון. כמובן שהחלטתי להישאר, ולמדתי שנה וחצי במכון בשקידה גדולה כרווק.לאחר מכן התחתנתי עם אשתי, שהדריכה במכון אורה,ולמדתי במכון עוד שלוש וחצי שנים כאברך.
"לאחר שעזבתי את הלימודים במכון למדתי במשך שבע שנים בכולל בשומריה, ובתקופת הזו גם עסקתי בזהות יהודית, ובין היתר עבדתי עם קיבוצניקים בעניין הזה. לאחר מכן התחלתי ללמד במכינת 'עז שלמה', בה אני נפגש עם חבר'ה שאמנם באים מבתים דתיים וגדלו בחינוך דתי, אבל רובם גם טעמו את העולם החילוני, והם למעשה מגיעים אלינו כשהם בצומת דרכים רוחנית. בגלל שהייתי בנקודה הזו, יש לי מה לתת להם.
"אני מכיר את המשיכה לעולמות של חול, ואני גם מכיר את המחירים. אני זוכה לברר איתם את הדרך, ומרגיש שאני נותן להם חלק ממה שקיבלתי במכון. ברור לי שבהקשר הזה הכל יונק ממה שספגתיבמכון. במכון נולדתי מחדש. כל תפיסת העולם שלי, הכיווןשלי בחיים, איך שהבית שלי נראה היום, הזוגיות, החינוך,הכל שואב מהמכון. המכון היה בשבילי בית, וגם תמיד יהיה".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן