אני לא זוכר מה יותר כאב, המכות שחטפתי מההמון הערבי או הרישום הפלילי.
היינו שנינו חיילים בחופשה, רצועת הנשק הידקה את חולצת השבת הלבנה אל החזה הגאה שעלה וירד בקצב הריחות שעלו מדוכני התבלינים בעיר העתיקה, בדרך הקצרה אל הכותל.
מבט קצר הצידה בצומת הגיא-אל מנסורי סיפר לי שנותרתי לבד. מבט נוסף לאחור הקפיא לי את הדם – חברי מכותר בהמון ערבי זועם, בועט, מאגרף ומושך את הנשק מהידיים של מי שנשם אך לפני שניה בקצב גאה לידי.
מכת קנה בצלע ומכת קת בבטנם של כמה מן הזועמים - קידמו אותי אל מרכז המעגל המכתר. כתף לכתף, ירך לירך, מכה ודריכה עד שיגיע הכוח המחלץ.
משהגיע, הצעיד אותנו אל המוצב המשטרתי הקרוב, היישר אל סרטון האבטחה שהוצמד לתיק החקירה שבו ניתן היה לצפות בשני חיילים שזה עתה הפכו לנאשמים בפלילים.
זה סיפור אחד קטן שלי. כמוהו יש לאלפים ולרבבות. סיפורם של אזרחים, ישראלים, יהודים בארצם, שהופכים בעל כרחם מניצולי פרעות ערבים – לפורעי חוק. מגיבורים – לנאשמים בפלילים. סיפורם של בני הארץ הזאת שהופכים לנרדפים בידי רשויות החוק, האכיפה והמשפט, והכל בשם אג'נדה בעלת מוסר כפול, של מאזני צדק א-סימטריים שנופלים תמיד על הצד הימני שלהם. בטח אם הוא חובש כיפה. בטח ובטח אם הוא חבר בכת מתיישבי יו"ש האלימה.
לפני פחות משבוע זה קרה שוב. מתיישב יהודי הותקף על ידי המון ערבי באלות ובאבנים, הוא וחבורת הילדים שהייתה איתו. כל זאת בעוון שוטטות באדמות-מדינה מאתיים מטרים מהעיר אריאל. עד כאן דברים שבשגרה.
העוון החמור יותר - זה שהוביל אותו אל מרתפי השב"כ, מנע ממנו שינה או מפגש עם עו"ד, ביזה והשפיל אותו בצורה המזעזעת ביותר שניתן להעלות על הדעת - היה חטא ההגנה העצמית. מאזני א-צדק נפלו עם מלוא כובד משקלם על הצד של 20 הילדים חובשי הכיפה ומושיעם המתנחל.
משטרת ישראל ושירות הבטחון הכללי, פועלים באופן מוטה, לא שוויוני ולא מוסרי. זכויות אדם נרמסות והבושה נעלמת מתחת לצווי איסור הפרסום המפריחים עננת חשאיות ומעטה ביטחוני על כל חקירה כנגד תתי האדם המתיישבים בצד הלא נכון של המפה.